עיתון קהילתי, מקומי וליברלי באבן-יהודה
בנגקוק עבר כאן באבן-יהודה
"אתה רואה מה שאתה חושב שאתה רואה, אבל אתה לא רואה מה שאתה באמת חושב"
ס. קונטנסה.
יום שני בבוקר, שיחת טלפון מבוהלת מבלה: "מורן בוא מהר!, מישהו קפץ מעל החומה ונכנס לגינה. אני לא מבינה מה הוא אומר ולמה בכלל נכנס לפה ככה!" אני ממהר להגיע ומזדעזע (בפעם המי יודע כמה) מאדם זר המסתובב בחצר פרטית, תוך חדירה אלימה לפרטיות ולקניין הפרטי, עושה בו כשלו, כמו היה זה שטח הפקר. "אני רק מותח כבלים" אמר, "זה סיבים", כמו אין לזכות הקניין ולזכות לפרטיות כל ערך במדינה המיוסרת הזו, כל דאלים גבר ופריסת סיבים היא חזות הכל המבטלת כל זכות אחרת. המהומה כמובן התלקחה. השכנים אסוף התאספו, והפולש גורש מהחצרות. בושה!
מי שמטייל באבן-יהודה נדרש להרים ראשו אך במעט, ולהיתקל במחזה שלא היה מבייש סמטה נידחת בבנגקוק: עמודי תקשורת מיושנים היסטוריים של בזק, עמוסים כל טוב קופסאות שחורות, כבלים מגולגלים או משתלשלים לכל עבר. כבלים, בצבעים שונים, אף הם מתוחים בין עמוד לעמוד, לא אחת אף בשטחים פרטיים, לרוב בשטח הפרטי בין חצרות השכנים. תוספת על תוספת, כאילו כל חברת תקשורת מנסה לסמן נוכחות חזותית במרחב הציבורי. התמונה המצטיירת מחריפה עם כל חברה המצטרפת לפרוס את כבלי סיביה, מתפשטת ברחבי המושבה (למעט השכונות שנבנו בעשרים השנים האחרונות), ואינה תואמת את המצופה מרשות מקומית המשתייכת לאשכול חברתי־כלכלי 9, בה קבעו את ביתם אלו המשתייכים לעידית החברה הישראלית, אשר שילמו ומשלמים במיטב כספם על הזכות לגור במושבה מטופחת לצד אנשים הדומים להם. המראה המשתקף ברוב המושבה, מזכיר יותר ויותר יישוב שנזנח מאחור בעידן של תשתיות מיושנות, נוכח קקפוניה של כבלים פרוסים המוכרים מאזורים נעדרי רגולציה בשכונות העוני בתאילנד. בעידן בו מדברים על אינטרנט מהיר, חינוך דיגיטלי וערים חכמות – המציאות ברחובות אבן יהודה, סביב בתי הספר ובמרבית השכונות היא תמונת כאוס שמטרידה יותר ויותר את התושבים. תמונה המעלה שאלה בסיסית: מי אחראי על הבלגן הזה, וכיצד אפשר לפתור אותו?
.
מי שמטייל באבן-יהודה נדרש להרים ראשו אך במעט, ולהיתקל במחזה שלא היה מבייש סמטה נידחת בבנגקוק: עמודי תקשורת מיושנים היסטוריים של בזק, עמוסים כל טוב קופסאות שחורות, כבלים מגולגלים או משתלשלים לכל עבר
נתאר את המצב כמו שהוא - תשתיות של ימי הביניים בעידן של דור חמישי. ילד הפוסע לבית הספר רואה מעליו חוטים שחורים משתלשלים. תושב היוצא מביתו בבוקר, מוצא לפתע עוד קופסה חדשה מחוברת לעמוד הבזק בכניסה לחצרו. ברחוב תל-צור, לדוגמה, הותקנה תיבת חיבורים חדשה - דוד, מתקין עצמאי העובד עבור חברת התקשורת HOT, מנסה להסביר איך זה עובד בפועל: "העמודים האלה הם רכוש של בזק, אבל כל חברה משתמשת בהם. לכל בית שמתחבר שמים קופסה, ואם השכונה על עמודים – אז זה על העמוד. אם זה תת־קרקעי – אנחנו משחילים בצינור של בזק, ואף אחד לא רואה". כשאני שואלת אם יש גורם מרכזי שמפקח או מתאם את הפעילות, הוא צוחק במבוכה: "אין לנו מנהל. אנחנו עצמאיים. כל חברה שפורסת – פשוט מוסיפה את הציוד שלה". התוצאה בשטח היא ריבוי קופסאות, בליל כבלים שחורים, כבלים בשלל צבעי הקשת הנמתחים וצובעים את קו הרקיע של רחובות המושבה. תמונה של אנרכיה תשתיתית.
כדי להבין את הרקע צריך להציץ לרגע בהסדרי הדין החל בתחום. בישראל, חברות תקשורת בעלות רישיון מחויבות לשתף תשתיות. בזק, המחזיקה ברוב התשתיות הפסיביות העל קרקעיות וחלק מהתשתיות התת קרקעיות, והוט המחזיקה בחלק מהתשתיות התת קרקעיות : עמודי תקשורת, צנרת תת־קרקעית, פירים (manholes) וקופסאות חיבורים – מחויבת לאפשר לחברות תקשורת מתחרות להשתמש בהם. משרד התקשורת קבע: "תיק שירות – שימוש הדדי בתשתיות פסיביות" שמסדיר את התנאים, ומגדיר זאת במפורש: ducts, manholes, boxes & poles – כולם פתוחים לשימוש. כלומר, אם ברחוב מסוים קימת צנרת תת־קרקעית של בזק, אזי פרטנר פייבר, הוט פייבר, סלקום סופר פייבר, 019 פייבר, 018 אקספון סיבים אופטיים ועוד, כל אלו יכולים “להשחיל” סיב נוסף בתוך הצנרת של בזק. הציבור לא רואה דבר, והרחוב נשאר מסודר. אלא שבמרבית המושבה - בשכונות שבהן אין תשתית תקשורת תת־קרקעית או שיש תשתית חלקית של הוט, חברות תקשורת הסיבים הרבות בוחרות בפתרון הקל - מטפסות על עמודי בזק, אחת אחרי השניה, ותולות תיבות חדשות וגלילי עודפי כבלי סיבים, האחת ליד השניה, וביניהן מותחות כבלים לתפארת קו הרקיע. המחזה המתהווה יותר ויותר – סמטה עלובה בבנגקוק.
כך נוצרת מציאות כמעט אבסורדית: כל אחת מהחברות הוותיקות המחזיקות בהון תשתיות פסיביות (בזק, הוט ופרטנר) מחויבת לשתף תשתיות עם כלל חברות תקשורת הסיבים. אבל בפועל, במרבית המושבה, כולן תלויות (תרתי משמע) באותו עמוד פיזי, מיושן ולא אסתטי לכשעצמו - של בזק. זה פשוט הכי קל וזול להן לפרוס. וכך, ברבות השנים, במקום התקדמות - הן מבחינה תפעולית טכנית והן מבחינה אסתטית – תוך מעבר מתשתיות על קרקעיות לתשתיות תת קרקעיות מתקדמות, אנו עדים דווקא להתרחבות התשתיות העל קרקעיות בדמות עוד ועוד כבלים המתוחים בין העמודים המיושנים. החוק מבקש לקדם תחרות בין חברות התקשורת ולמנוע כפילות חפירות, אך לא נוגע בשאלה האסתטית והמוניציפלית: מה קורה למרחב הציבורי כשכבלים מתרבים, משתלשלים מכל עמוד, וכל חברה מוסיפה שכבה משלה?! משרד התקשורת אמנם קבע תעריפים מרביים לשימוש בתשתיות והסדיר את נושא ה“סיב האפל” (dark fiber) , אך נושא הטמנת הכבלים מתחת לאדמה – נשאר באוויר.
אין זה סוד שיותר ויותר תושבים מבחינים ומודאגים מהמראה הנשקף והמחמיר משנה לשנה. אך לא רק המראה המכוער של רחובות שנראים כמו שכונת עוני בדרום־מזרח אסיה מדאיג, אלא המשמעויות הרחבות יותר: תשתיות תקשורת על קרקעיות חשופות למפגעי מזג-אויר, תחזוקה לקויה של כבלים חשופים, סיכון בטיחותי לילדים ואזרחים ותיקים והיעדר תכנון כוללני. כשהעולם מתקדם לרשתות תת־קרקעיות מסודרות, אבן-יהודה נותרת תלויה בין שמים לארץ.
אז האם אין מה לעשות? בדקנו, ובכל זאת התקדים קיים. בבית ינאי, לדוגמא, הועתקה והוטמנה תשתית התקשורת העל קרקעית הקיימת לתת־הקרקע. העמודים והכבלים המשתלשלים הוסרו והכבלים הוטמנו ביוזמת הרשות המקומית. השינוי נעשה בלחץ התושבים ובחלוקת עלויות: חלק חברת בזק, חלק הרשות המקומית וחלק הציבור עצמו. זהו בדיוק המודל שאבן-יהודה נדרשת לאמץ. כפי שמסביר אחד הגורמים העוסק בתשתיות תקשורת במרחב: "אסור לי להגיד לך את זה, אבל אפשר לעשות את זה במתווה של נשיאה משותפת בעלויות – בזק, הרשות המקומית ואולי אפילו התושבים. זה נעשה בעבר, ואפשר ליישם זאת גם אצלכם באבן-יהודה. זה תלוי רק בכם התושבים וכמה תהיו נחושים. אם כל הכבלים האלו, שרק יתרבו, לא מפריעים לכם, סבבה. אבל אם כן, אז תפנו למועצה ותזיזו את זה"
אז האם אין מה לעשות? בדקנו, ובכל זאת התקדים קיים. בבית ינאי, לדוגמא, הועתקה והוטמנה תשתית התקשורת העל קרקעית הקיימת לתת־הקרקע. העמודים והכבלים המשתלשלים הוסרו והכבלים הוטמנו ביוזמת הרשות המקומית. השינוי נעשה בלחץ התושבים ובחלוקת עלויות: חלק חברת בזק, חלק הרשות המקומית וחלק הציבור עצמו. זהו בדיוק המודל שאבן-יהודה נדרשת לאמץ.
המועצה מצדה מעדיפה להציג את זה כעניין של חברות התקשורת בלבד, כמו מדובר היה בגזירת גורל. כמו המראה האסתטי של המושבה אינו מעניינה, בהינתן שחברות התקשורת הפרטיות פועלות על פי דין, אך בהתעלם מהאינטרס הציבורי. אלא שהניסיון מלמד אחרת: ברשויות אחרות, כשהמועצה נרתמה, הבעיה נפתרה. זה בידיה וזה בידיים שלנו התושבים. משרד התקשורת עצמו מבהיר כי הרשות המקומית היא שחקן חיוני במימוש מדיניות הסיבים. במסמכי הכנסת נכתב במפורש שהטמנת תשתיות מחייבת שיתוף פעולה עם הרשויות, וכי המודל של אזורי תמרוץ מבקש להביא להוזלת עלויות באזורים פריפריאליים. אלא שאבן-יהודה אינה יישוב פריפריאלי – אדרבא, המדובר במועצה מבוססת עם הכנסות גבוהות, בעיקר בתקציב הפיתוח הנהנה מהיטלי השבחה נדיבים למושבה המאופיינת בקרקע פרטית בלב אזור הביקוש הישראלי. בנתונים שכאלו, דווקא כאן נדרש מודל של אחריות משותפת, ציבורית, תוך השקעה כספית של הרשות המקומית, כדי להבטיח שהמראה ברחובות בכלל המושבה יעמוד בסטנדרט המתבקש מישוב יוקרתי. כמקובל אף בכל השכונות החדשות שנבנו בעשרים השנים האחרונות במושבה. את האפליה האסתטית בין תושבי השכונות יש לסיים. על תשתיות התקשורת להיטמן בתת הקרקע.
דווקא כאן נדרש מודל של אחריות משותפת, ציבורית, תוך השקעה כספית של הרשות המקומית, כדי להבטיח שהמראה ברחובות בכלל המושבה יעמוד בסטנדרט המתבקש מישוב יוקרתי. כמקובל אף בכל השכונות החדשות שנבנו בעשרים השנים האחרונות במושבה. את האפליה האסתטית בין תושבי השכונות יש לסיים. על תשתיות התקשורת להיטמן בתת הקרקע.
אם כן, מה צריך לקרות עכשיו? שלושה צעדים פשוטים אך מחייבים: ראשית, על המועצה המקומית להקים צוות תשתיות ייעודי לנושא הסיבים, שיבחן את מפת פריסת תשתיות התקשורת העל קרקעית הקיימת במרבית המושבה, ברחובות צפון מזרח המושבה: מכבי, האלה, חן, תל צור והרחובות הסמוכים להם, לרבות בצפון מערב המושבה: שכונת עין-יעקב, לרבות רחובות מרכז המושבה: העצמאות, האלון, האורן, הגבעה, הרקפות, מעלה הרתמים, מעלה הארגמן, ההסתדרות, המייסדים, הנוטע, המתמיד והרחובות בסביבתם, ועד לרחובות דרום המושבה: השומרון, ההדרים, קיבוץ גלויות, ותיקים, המעפילים וסביבתם. שנית, על המועצה ליזום מתווה נשיאה משותפת בעלויות: בזק כחברת תשתיות התקשורת הפסיביות העל קרקעיות, המועצה כגוף האחראי למרחב הציבורי, והתושבים כחלק קטן מהמודל. ושלישית, יש לעגן את זה בשקיפות מלאה מול הציבור – עם רשימת רחובות, לוחות זמנים והתחייבות לביצוע.
בסופו של דבר, הסיפור כאן אינו טכנולוגי-תקשורתי אלא פוליטי־מוניציפלי. האם המועצה המקומית תבחר להנהיג ולדרוש מבזק ומהחברות מתווה ברור תוך הושטת היד לכיס ומימוש אחריותה למראה המרחב הציבורי במרבית המושבה, או שתמשיך להסתתר מאחורי טענות סמכות. ההיסטוריה מלמדת שאם הציבור לא ילחץ – דבר לא יקרה. אבל אם התושבים יתאגדו, אם הדרישה תהיה ברורה, ואם המועצה תבין שזו סוגיה של דימוי ותדמית לא פחות מאשר של אינטרנט מהיר – ייתכן שגם אבן יהודה תזכה, סוף־סוף, לסיבים תת־קרקעיים בכל השכונות, ולמרחב ציבורי שנראה כמו מועצה באשכול 9, ולא כמו סמטה בתאילנד.
ההיסטוריה מלמדת שאם הציבור לא ילחץ – דבר לא יקרה. אבל אם התושבים יתאגדו, אם הדרישה תהיה ברורה, ואם המועצה תבין שזו סוגיה של דימוי ותדמית לא פחות מאשר של אינטרנט מהיר – ייתכן שגם אבן יהודה תזכה, סוף־סוף, לסיבים תת־קרקעיים בכל השכונות, ולמרחב ציבורי שנראה כמו מועצה באשכול 9, ולא כמו סמטה בתאילנד.
