עיתון קהילתי, מקומי וליברלי באבן-יהודה
דירוג 7.7
בסקר שביעות רצון התושבים
בסקר שהתקיים ב- 1-4 בדצמבר, באמצעות שיחות טלפון ו-SMS, השתתפו בין 443 ל- 529 משיבים (כתלות בשאלה) , המהווים מדגם מייצג וסטטיסטי של האוכלוסייה הבוגרת במושבה. "סקרים הם כמו בושם אפשר להריח אותם, אבל לא כדאי לשתות" שמעון פרס" בסרקזם פיוטי מהול בכאב טבע שמעון פרס את אמרתו אודות הסקרים. במידת מה הוא תמיד זלזל בהם, בעוד יריבו נתניהו עשה ועושה בהם עד היום שימוש מרכזי. יש מה ללמוד מנתניהו בתחום. ובמושבה, 100 ימי החסד תמו כבר מזמן. השנה הקלנדרית הראשונה (2024) מסתיימת אף היא ואנו כבר קרובים לשנה מהיבחרה של המועצה החדשה. מעקב אחר הרשתות החברתיות מלמד על עיסוק מחודש של תושבי המושבה בנעשה במושבתנו, עיסוק המלווה אף בהבעת דעות על המועצה ותפקודה. ומכיוון שראשי מערכת "במושבה" תמיד התבססו על נתונים ועובדות, בחרנו לבחון את הדברים בצורה אמפירית ולא להסתמך רק על תחושות בטן העולות מפוסטים ותגובות. ניגש ישר לסוף. לתוצאה. 7.7 (כפסע מטוב) זו התוצאה המשוקללת של סקר "במושבה" לבחינת שביעות רצון התושבים מתפקוד המועצה. מדובר בתוצאה לא רעה וטבעית למועצה חדשה, חסרת ניסיון, המבססת עדיין את מקצועיותה ודרכה. בסקר, המהווה מדגם מייצג הכולל מאות רבות מתושבי המושבה, נבחנו חמישה תחומים מרכזיים בתחום המוניציפלי: חזות, חינוך, שירות לתושב, תכנון ובניה ותחבורה. מדובר בתחומים בהם נמסרו לתושבים הבטחות ותכניות פעולה מרשימות לשינוי ושיפור, על ידי הרשימה המהווה את הקואליציה והעומד בראשה. תחום אחד (חינוך) עמד בראש סדר היום של רשימת ראש המועצה. תחום נוסף שנדגם (תכנון ובניה) עמד בראש סדר היום התקשורתי חלק ניכר ממערכת הבחירות, והיווה את אחד משני הגורמים שהביאו לחילופי השלטון במושבה (השני היה תמיכת ראש המועצה הררי בביבי). התוצאות - בהנתן כי ריח הבחירות המוניציפליות עדיין מצוי באפם של התושבים, וכי השסע הפוליטי המדינתי (ששיחק כאמור תפקיד מרכזי בבחירות המקומיות) – שניהם מנשבים עד היום במושבה, מלמדות על שביעות רצון מתונה אף יותר מזו שהתקבלה בדירוגים. נדמה כי המועצה היתה רוצה להיות במקום מעט יותר טוב בשלב זה. להבנתנו המדובר במצב שניתן אף להשתפר ממנו. המשך עבודת מטה, לימוד, התייעצות עם בעלי ניסיון ומעט יותר ענווה, כל אלו עשויים להועיל ולהוביל לשיפור התוצאות. גאווה ויהירות, מאידך, עשויים להוביל להתדרדרות. מתוצאות הסקר עולים הבדלים מסוימים בין התחומים השונים בהם דורגה המועצה על ידי התושבים. כך נמצא כי בתחום החינוך והשירות לתושב דירוג המועצה (דירוג 8.2 ו- 8.4 בהתאמה), עלה במעט מעל הציון טוב (8), בעוד ביתר התחומים שדורגו, דורגה המועצה נמוך מכך. בתחום החזות קיבלה המועצה תוצאה מעט יותר נמוכה (דירוג 7.8), בעוד בתחום התכנון והבניה (דירוג 7.3) ויותר מכך בתחום התחבורה (דירוג 6.7) התוצאות כבר מעידות על חוסר מסוים בשביעות רצון התושבים. נדמה כי ניתן להסביר את התוצאות החיוביות בתחום החינוך בכך שהתושבים נותנים אשראי רב יותר למועצה בתחום. שכן, ברור לתושבים - הגם שההבטחות הבחירות בתחום החינוך הרקיעו שחקים והתוצאות עדיין אינן מורגשות בפועל - כי מימוש ההבטחות בתחום זה אורך זמן, וכי יש לתת אשראי זמן נוסף למועצה. התוצאה החיובית בתחום השירות לתושב ניתנת להסבר נוכח תכניות העבודה ועבודת המטה המתנהלת מזה זמן בתחום זה. אלו נותנות פתח לתקווה, ומלמדת על עשייה בכיוון הנכון שבתקווה תניב בקרוב תוצאות. התוצאה הנמוכה במעט בתחום החזות נובעת ככל הנראה מהמצב בשטח ובעיקר מהמראה המביש של רחוב המייסדים. נדמה כי בתחום זה, מה שהיה בשנים האחרונות של שלטון הררי הוא גם מה שהווה, ויש הסוברים כי אין פתרון אמיתי באופק. מכאן אולי אפשר להסביר את סימני האכזבה המסויימים והראשוניים בתחום הבאים לידי ביטוי בסקר. אנו סבורים כי בתחום זה ניתן לבצע שינוי מהיר יחסית, ומאחלים למועצה כי נראה את שיפור המגמה בתוצאות סקרי שביעות הרצון הבאים. מאידך, בתחום התכנון והבניה ויותר מכך בתחום התחבורה המצב מעט יותר בעייתי. כאן התוצאות מעידות על אזור של חוסר שביעות רצון ועל תושבים רבים (עשרות אחוזים) המעניקים דירוגים של 1-6. בתחום התכנון והבניה שוב ניתן להסביר זאת בפער בין הציפיה לשינוי לבין העובדה כי מה שהיה הוא מה שהווה ולפיכך גם מה שיהיה. הציבור נוכח, ככל שנחשף לדברים ביחס לתכניות ספציפיות, כי עמדת המועצה ביחס לכלל תכניות הפיתוח שעל הפרק, זהות לאלו של הררי. במידת מה אף ההתנהלות עצמה דומה ולא ניכרת פתיחות מחשבתית אמיצה, פורצת דרך ומשנה כיוון. בתחום התחבורה המצב יותר קשה, שכן תחום זה (להבדיל מתכנון ובניה שבמהותו עתידי) ניכר בשטח בחיי היומיום, והתושבים מרגישים זאת בפקקים ובעיות החניה שלא השתפרו עד כה. גם בתחומים אלו אנו מאמינים כי ניתן להשתפר ומשוכנעים כי עם רצון טוב ופתיחות מחשבתית תוכל המועצה לעשות את קפיצת הדרך ולהתקדם למחוזות של שביעות רצון מובהקת של התושבים. ניתוח מעט יותר מעמיק בנתוני הדירוגים, תוך חיתוך התוצאות עם מאפיינים גיאוגראפים ודמוגרפיים של תושבי המושבה שהשתתפו בדירוג, מלמד על קבוצה משמעותית (30%-34% תלוי בשאלה), המעניקים למועצה דירוגים נמוכים מהממוצע במובהק ובכלל התחומים שנדגמו. חלק מחברי קבוצה זו לעיתים אף מסרו דירוגים עקביים מוגזמים מטה של 1-5. מאידך, נמצאה אף קבוצה מקבילה (אם כי קטנה בהיקפה), אשר דירגה באופן קבוע בדירוגים גבוהים משמעותית מהממוצע. לעיתים היו אלו דירוגים עקביים ומוגזמים של 9-10. להבנתנו, במושבה כשלנו, המדובר בקבוצות הבייס של ראש המועצה המודח ושל ראש המועצה המכהן. שני המחנות: הבייס של הררי (רובם תומכי קואליציית נתניהו) והבייס של כצמן, נותרו אם כן מחנות מובהקים אף לאחר הבחירות. נותרו ולא נעלמו. דירוגי שתי קבוצות הבייס (של כצמן והררי) איזנו במידה מסוימת זו את זו, ולכן לא קבעו את תוצאות סקר שביעות הרצון. אולם ניתן לומר כי התוצאות קשורות עדיין בתוצאות הבחירות המקומיות שחלפו, וכי קבוצת הבייס של הררי (למעלה מ-30%) אינה סולחת למתן ואף עויינת אותו ואת פעולות המועצה. סקר שביעות רצון ראשון הוא תמיד אתגר ומראה בפני מועצה נבחרת. נכון להתיחס אליו בזהירות וניתן ללמוד ממנו. זהו כלי דמוקרטי חשוב בידי הציבור, וכלי עבודה לא פחות חשוב עבור נבחריו. אנו מקווים כי המועצה הנבחרת תעשה בו שימוש, שמחים כי נקודת המוצא מתקרבת לציון טוב, ומאחלים לתושבים ולמועצה שיפור בתוצאות, ולא, חלילה, התדרדות. בשולי הדברים נציין תחום שלא נדגם בסקר הנוגע ביחסי דת ומדינה ויחסי חילונים ודתיים במושבה. בחודש החולף, עלתה סוגיית הצבת חנוכיות לסדר היום הציבורי. זאת, נוכח כוונת חב"ד, להציב השנה שש חנוכיות במרחב הציבורי. בנושא התגלעה מחלוקת בין המועצה לחב"ד, וראש המועצה בחר לאפשר לחב"ד הצבת חנוכיה בודדת כבכל שנה. הנושא עורר תרעומת בקרב רוב המחנה האמוני במושבה, התומך בקואליציית נתניהו ותמך במובהק אף בראש המועצה הקודם הררי. אלו עלו להתקפה ברשתות החברתיות, ומי שבוחן את השיח ברשתות, עלול להתרשם כי רוב במושבה תומך בעמדת חב"ד. מבלי להדרש ערכית להחלטה, נדמה לנו כי הרוב הדומם דווקא מגבה את החלטתו הערכית של ראש המועצה, ולו רק בשל היותה מנוגדת לעמדת חב"ד. נדמה כי המועצה, יש יאמרו ביהירות ובחוסר ניסיון, פשוט לא מצאה לנכון להציג את עמדתה בצורה מנומקת, אמיצה ובהירה לתושבים, והותירה את הזירה למתנגדיה. ומלבד זאת, את הממשלה צריך להחליף!
ימין ליברלי שאינו פולחן אישיות
גלעד שרון
בפעם האחרונה שפגשתי את גלעד זה היה די במקרה. נסעתי עם ניצן - חבר מהיחידה, לבקר את משפחתו בערב סוכות בקיבוץ "דורות". בדרך שמענו את "ליל חניה" שנכתב באותו האזור והחלטנו ספונטנית להכנס לחניה קצרה בחוות משפחת שרון הסמוכה לקיבוץ. ל"משק" כמו שהיה קורא לו שרון האב - דמות מנהיגותית אמיצה וממלכתית, שרבים מאיתנו מתגעגעים לסמוך עליה. במהלך השנים, מצאתי בגלעד קול יחודי בתנועה השולטת במדינה בעשרות השנים האחרונות - קול שלא מתכופף תחת הרוח הרעה המנשבת בתנועה. קול ימני ממלכתי וליברלי. קול בהיר ורהוט הנותן תקווה. בימים של רוח עכורה ותחושת אין מוצא מהמצב אליו קולעת אותנו הקואליציה, מצאתי לנכון להתקשר לגלעד. תגיד גלעד, מה אתה עושה בימים אלה? חקלאי. ואתה רואה, גם ענייני המדינה מאוד חשובים לי. אז אני כותב מדי פעם, מתראיין. תראה, בעקבות כל מה שאני רואה ועוקב אחריך בתקשורת, עולה לי תמונה מעניינת. ברור, כי אתה איש ימין מובהק, אבל כזה שמהווה קול בולט ואמיץ אל מול דרכו של ביבי. יש הרואים בכך סתירה. בוא תיישב לקוראים את הדברים כיצד זה אפשרי? אני לא חושב שיש סתירה. זאת אומרת, ישנה איזושהי הנדסת תודעה שהכניסו לליכודניקים, שאם אתה לא אומר אמן על כל מה שביבי עושה, אז אתה בעצם שמאלן, או לא יודע מה, או אויב העם. לשלם דמי חסות, שזה הגיע למיליארדים, לחמאס, זה ליכוד כאילו? זה ימין? להכיל טרור במשך שנים על שנים, ולא לעשות שום דבר, ובאותו זמן לספק להם חשמל ומים ואוכל ודלק ותרופות, ולהכניס פועלים, לא משנה מה הם עושים: חופרים מנהרות, שורפים את השדות, זה ליכוד? זה ימין? לא. לכן אני חולק על הדרך. דרך אגב, ההבלגה, שהייתה בצפון, אוהל של חיזבאללה חצי שנה בשטחנו, והם מפחדים לעשות משהו. זה לא ליכוד ולא ימין. לכן הגישה שאני מציע - במשך שנים, גם בכתיבה, גם בראיונות, בשיחות - זה גישה הרבה יותר התקפית נגד הטרור, נגד המחבלים. לא להכיל טרור. לא להסתפק בתגובות רק לשלוחים של איראן כשישראל בוערת. אבל ההנהגה הישראלית משחקת לפי איזה כלל שקבעו האיראנים, שאם האש לא יצאה ישירות מאיראן, אז לא פוגעים ישירות באיראן. כלל טיפשי. מה זה משנה מאיפה? אם קריית שמונה בוערת שאיספהן תבער. זה הכלל. ואני בא לדעתי עם עמדות הליכוד האמיתיות, עמדות ימין אמיתיות, ולא עם איזה פולחן אישיות. אם זה כך, אז מה יש לך עדיין לעשות עדיין בליכוד? כיצד זה עדיין הבית הפוליטי שלך? יש עוד מקומות להיות בהם איש ימין. אני חושב שמה שאני מייצג זה הליכוד. הליכוד תנועה לאומית וליברלית. זה מה שאני מציג, ואני מאוד מקווה שהליכוד גם יתחיל להתנהג כך. כשהליכוד מעודד ומנסה להוביל חוק השתמטות, זו בעצם בגידה בחיילים במילואימניקים. אז אתה יודע, זה לא ליכוד. זה בניגוד לעמדת מצביעינו, בניגוד לעמדת רוב מכריע בעם. כי כשהנהגת הליכוד, כשראש הממשלה, מפחד להקים ועדה חקירה ממלכתית - כמו שמתבקש אחרי אסון בסדר גודל כזה - אז זה לא ליכוד. הטיוח הזה והמריחה זה לא ליכוד. אני חושב שאני מייצג את עמדות הליכוד האמיתי. עכשיו, תראה, לאורך השנים, הציבור זז. זז ימינה, זז לעמדות הליכוד המסורתיות. ב-2003, אבא שלי הביא 38 מנדטים לליכוד, בבחירות הכלליות, ועוד צירף את שרנסקי והגיע ל-40 מנדטים. ב-20 שנה שחלפו מאז, הציבור זז עוד ימינה, זז לכיוון עמדות הליכוד, והיית מצפה לראות שהליכוד הוא עוד יותר גדול ממה שהיה אז, אבל הוא לא מתקרב לזה אפילו. למה? כי זה לא באמת ליכוד. זה איזה מין פולחן אישיות של אדם, שלצערי, הוא מתעסק בענייניו האישיים. וזה מבחינת סדרי עדיפויות, זה פוגע במדינה. כל ההתנהלות, כל הכלת הטרור, כל החולשה, כל זה, גרם נזק גדול. וכל מה שקורה עכשיו, עם השתמטות ועם הטיוח, זה לא ליכוד. אז אם זה לא ליכוד, אז מה יש לאנשים כמוך לעשות שם אז? צריך לנסות שהליכוד יחזור לעצמו. כי מסורתית, הליכוד היא מפלגה ממלכתית. היום ממלכתי זה נהיה מילה גסה. עצוב, ממלכתי זה כבר שמאלני פינת בוגד. כן, אתה יודע, כל האוצר מילים כבר צריך... האדם חושב באיזה מילים הוא משתמש. ממלכתי זה טוב! מה קרה?! אתה לא חייב לחשוב כמו כל אחד אחר, אבל לא חייבת להיות השנאה הזאת, והקיטוב הזה. צריך למשול בצורה שפויה, נורמלית, לטובת המדינה. בצורה שהיא לא מעודדת דווקא מחלוקת. יש מספיק אויבים מבחוץ, לא צריך את כל הטירוף הזה. ואי אפשר, בגלל שיקולים פוליטיים, קטנים ועלובים, לעודד השתמטות, או לגרום לטיוח של מה שקרה. האסון והמחדל הכי גדולים שהיו פה מאז ומעולם, בעצם הולכים ומסמסים את החקירה שלהם. כל זה, אני חושב שזה לא מבטא את עמדות הליכוד. אני מאוד מקווה שהליכוד יתעשת, ויתחיל להתנהג כמו שהוא אמור להתנהג. כי מה שיכול לקרות לו, זה מה שקרה למפלגת העבודה. גם שם היו בטוחים שהשלטון הוא לנצח. וכך המפלגה הסתאבה, ונהפכה ללא רלוונטית, עד שבעצם נעלמה. אני מקווה שזה לא יקרה לליכוד, אבל... אבל אנחנו בהחלט בדרך לשם, כמו שזה נראה כרגע. אני עובר לעניין מעט אחר. קשור ולא קשור. בחלוף כשנה ורבע מראשית המלחמה, מה דעתך על התנהלות מכאן, בכל הגזרות: לבנון, עזה ואיראן. לאן מכאן צריך לקחת את הדברים? אני חושב שהיסוס של לפחות שנה, עד שהתחילו לעבוד בלבנון, זה חוסר אחריות. זה פחדנות. אני מזכיר לך, את האוהל של החיזבאללה, שהיה חצי שנה אולי בשטחנו, פחדו בקבינט בראשותו של נתניהו, פחדו בכלל לגעת בזה. לחכות שנה שלמה, כשיש לנו 70-80 אלף ישראלים פליטים בארצם, והצפון מוחרב, אני חושב שזו הייתה התנהלות חלשה ולא הגיונית. כרגע, בשלב הזה, הפצע המדמם זה נושא החטופים, מאה החטופים, חיים ומתים, בעזה, וזה הסיפור העיקרי. ואי אפשר להבין למה בלבנון כן אפשר לסיים את הלחימה, ובעזה לא. ומה אנחנו יכולים לעשות כעת בנושא של אותם מאה ואחד, אותה חרפה מוסרית קורעת לב ונפש של מאה ואחד חטופות וחטופים? תראה, אז כשבא נתניהו ומסביר, שבלבנון, אם הם יפרו את הפסקת האש, אנחנו נחזור להילחם, אבל אותו אדם, אומר לנו שבעזה אם נפסיק לא נוכל לחזור להילחם. זה לא רציונלי. אי אפשר להבין את זה. אי אפשר להבין למה בלבנון, ששם האיום גדול יותר, והוא לא הוסר, ואין להם את קלף המיקוח של חטופים שלנו בידיהם, למה שם כן מפסיקים את המלחמה ומוכנים לצאת מלבנון, ובעזה, שהאויב הוכה הרבה יותר חזק, הוכה קשות, ולעת עתה, אין סכנה ממנו כמו שהייתה. ויש להם את החטופים שלנו, למה בעזה לא? אין פה רציונל, זה לא הגיוני. אלא שמדובר בכניעה המחפירה למטורפים בתוך הממשלה. וזה, זה דבר נורא, השקולים האלה, הקטנוניים, שיש להם בסוף השלכה על חיי אדם, זה דבר בלתי נסבל. כן, זה באמת קורע את הלב כל הליכודניקים, או הרבה מאוד, גם שרים, גם חברי כנסת, כשיושבים איתם בארבע עיניים, הם אומרים בדיוק מה שאני אומר ועוד הרבה יותר חמור. אבל הם פחדנים. מפחדים על הכיסא. הם מפחדים על התפקיד הבא. לא מעזים להגיד את האמת, זה מה שקרה. יצא פשוט, כמעט כולם, חבורה של פחדנים. איך אתה רוצה להיות מנהיג ציבורי, אם אתה לא מעז להגיד מה שאתה חושב? זה באמת נורא, הוא יצר קבוצת מתפקדים, כבר די מצומצמת יש לציין, שסרה לחלוטין למרותו. והיות וזה כך, אז כל אותם חברי הכנסת ונבחרי הציבור, בעצם, כל מה שמעניין אותם, זה אותם מאה אלף מתפקדים נוכחים שנשארו. אבל יש מדינה, מורן, זה לא ככה. יש מדינה. אז מה, תמכור? אנשים מוכרים את נשמתם. זה עניינים של חיים ומוות, זה דברים מאוד כבדים. זה לא הכל פוליטי. אז בסדר, גם אני משלם מחיר פוליטי, אז אני לא אבחר, אז מה? אז אני אמכור את נשמתי בגלל זה? מה קרה? אשאר עם הכבשים, מה רע בזה? אפרופו הכבשים, שנים רבות אתה מדבר על העדר משילות בנגב ובגליל, שמשמעותה פשיעה גואה שהחלה בפשיעה חקלאית, והתרחבה למעבר לכך. אמרת אז, אני זוכר, כי אם זה לא ייעצר בדרום, זה יזלוג למרכז. עכשיו, בתקופה האחרונה, גם במושבה שלנו, פה באבן יהודה, אנחנו עדים לפשיעה אלימה, כפי שלא הכרנו בעבר. מה דעתך על טיפול הממשלה, בנושא הפשיעה? ומה לדעתך, מניסיונך, אפשר לעשות במישור המקומי? אין ספק שזה כישלון מוחלט בטיפול. בסוף, גם כשאתה לוקח גם את הנתונים היבשים הרשמיים, אתה רואה עלייה בגניבות, במעשה הרצח, בהרוגים בתאונות הדרכים. כל פרמטר שאתה בוחן, יש פה כישלון. מינו שר, אתה יודע, עשו לו מעבר חד. מהמושב האחורי של הזינזנה, פתאום הוא נהיה אחראי על כל הניידות. זה לא מפתיע שהוא לא מסוגל היה לצלוח את המעבר החד. מעבר בין עבריין סדרתי לבין מי שאחראי על מערכת אכיפת החוק. ברור שזה גדול עליו. ושלא כל אחד שיודע לצרוח בזירות של פיגוע, ולצייץ כל היום בטוויטר, או ב... אני יודע איפה הוא עושה, בטיקטוק, או מה, זה לא הופך אותו לכשיר לניהול מערכת כזו חשובה ומורכבת. הכישלון מוחלט. והכישלון גם של מי שמינה אותו. איך לוקחים דבר כזה?! מין עבריין כזה, באמת ברמה נמוכה, שכל מה שהוא עושה זה לצרוח על הדם בפיגועים, ולשים אותו ממונה. הכישלון היה ברור. הפשע לא נגמר, הכל ממשיך כמו שהיה. היעדר המשילות, גם בנגב, גם בצפון, גם במרכז. הפרוטקשן נמשך. כל האנטנות הסלולריות משלמות. כל הקבלנים בדרום משלמים. עכשיו זה גם בצפון, גם במרכז. אנרכיה לא נשארת במקום אחד, בחצר האחורית. לא, זה מגיע לכל מקום. זה גם לא בסדרי העדיפויות של הממשלה הזאת, וגם מי שממונה על זה הוא פשוט כישלון. כישלון בנתונים. עובדתית. זה באמת בן אדם שזה תחתית שבתחתית, אבל תכלס, המספרים מדברים. יש משהו לעשות במישור המקומי, מהניסיון שלכם בדרום? הייתי אומר, שהמערכות היחידות שבאמת מתפקדות היטב, באופן כללי, אלו המערכות המוניציפליות. אבל כיוון שהבעיה היא כל כך גדולה, זה באמת טיפול שמחייב הערכות ממשלתית כוללת. הגדלה של הכוחות בשטח, לא של המטות, של השוטרים בשטח. של אנשי מג"ב, ולא איזה קשקוש על הקמה של משמר לאומי. כשחסרים לך אלפי שוטרים במשטרה עצמה, כן? את זה לא פותרים בסיסמאות. זה לא כמו החיים בצחוות ובציוצים. החיים הם מורכבים יותר. צריך לגייס. צריך לעלות את השכר. צריך הרבה מאוד אנשים. צריך משטרה ברמה גבוהה. צריך שבחלק מהעבירות של "מכת מדינה" צריך להיות עונשי מינימום. צריך לטפל בבעיה של הסחבת בפרקליטות ובבתי המשפט. צריך ענישה קשה יותר. עונשים מהירים יותר. יכול להיות שאפילו בגלל העומס הרב, צריך להקים בתי דין מיוחדים, מחלקה שלמה אולי בפרקליטות לטפל. יש פה המון עבודה לעשות. גם במישור של הגדלת הכוח, גם במישור של החקיקה, בטיפול הכלכלי בעבירות. הטיפול הכלכלי, יש לו כמה יתרונות. בסוף הדלק שמניע את העבריינות זה הכסף. ואם אתה פוגע בחלק הזה, זו הדרך בעצם לטפל בפשיעה. היום משתלם להיות עבריין. צריך לצרף לכל כוח כזה שמטפל בעבריינות - גם בנגב, גם במקומות אחרים - אנשי מס הכנסה ואנשי מע"מ. ובכל עבירה לשלב גם את האספקט הכלכלי. נגיד יש בערך 100 אלף מבנים בפלישה ללא היתר בנגב, אז בבקשה, תצרפו לזה את נציגי מס הכנסה, ותגיד לכל אחד שבנה בית כזה, תראה בבקשה, איפה החשבוניות, איפה הקבלות, הרי זה הכל נבנה בשחור. היום משתלם להיות עבריין, אבל כשאתה תפגע בכיס שלהם, אז גם אתה תעשיר מאוד את קופת המדינה, וגם תמנע עבריינות. בעצם אתה מרוויח פה, אגב הטיפול בפשע, גם לעשות את הדבר הנכון שהוא אפילו כלכלי מאוד מבחינת המדינה. הייתי אומר, הדבר האחרון להשלמת הטיפול זה להשקיע בחינוך, אבל להשקיע איפה שצריך. אני רוצה שהמורים של הילדים במגזר הערבי יהיו בוגרי צבא, יש בדואים שמשרתים, ואין שום סיבה שאלה לא יהיו המורים שלהם, במקום כל מיני אנשי התנועה האסלאמית שמרעילים את הנשמות שלהם. חינוך במקומות מוסדרים. צריך להשקיע שייראה כמו שצריך. שיהיה זה חינוך טוב. שהיישובים ייראו כמו שצריך. אבל כל זה, זה מהלכים גדולים, שגם לא מעניינים, לא את נתניהו, ובטח לא את השר לביטחון הלאומי, שהוא מינה. וזה בעצם מה שמשפיע על איכות החיים של כל אזרח. אז גונבים לו את האוטו, פורצים לו הביתה, גובים ממנו פרוטקשן, כל זה, חייבים לטפל, ואפשר לטפל. *** יצאתי מעודד מעט מהשיחה. הממלכתיות, העקרונות הליברלים והשפיות קיימים בימין וגם בקרב אנשי ליכוד בכירים שלא עזבו או הועזבו. מנהיגים פרקטיים, רחבי אופקים, המונעים ממוסר ואידיאולגיה, חסרים לטעמי היום בהנהגת הימין. גלעד הוא כזה. התנועה המרכזית בימין (הליכוד) אכן נחטפה וצומצמה לבייס ביביסטי קיצוני. לכן בכל מערכת בחירות ובכל סקר, שוב אין היא מתקרבת לפוטנציאל תמיכת כלל המחנה הלאומי. ואולם עדיין יש מקום עצום לדאגה. התנועה הביביסטית שעדיין נקראת "הליכוד" היא תנועה אותנטית שלא עומדת להעלם. היא מחזיקה בסקרים בין 15 ל-25 מנדטים בלבד. זו תנועה שהשתלטה על הליכוד, סילקה כל גורם אחר, ומאופיינת בציבור מסורתי-מזרחי-לאומני-משיחי שהמכנה המשותף האמיתי שלו הוא שנאה. שנאה לערבים, למהגרים, למשכילים, לאשכנזים, לבית המשפט, לפרקליטות, לתקשורת, להנהגת הצבא, להנהגת השב"כ, לאקדמיה, לאליטה באשר היא ובעצם לכל מי שאינם הם. הם יובסו בבחירות הבאות (אם יתקיימו), אך הימין יאלץ להתפצל. ימין שפוי אל מול ימין מוטרף.
על החירות
מורן מן
דחיית שימוש ילדים בסמארטפון "הסתכלו עליכם, כמו חבורת ילדים בני 12! שבת, אחרי ארוחה חברית ושיחה שהגיעה עד וולפגנג לוץ המרגל על הסוס, והנה אתם פה בסלון כמו מתבגרים. כל אחד עסוק בטלפון שלו". כך אמרתי לחבריי, כל אחת ואחד מהם מוכשר ומצליח בתחומו, כזה המחזיק קילמוטרז' עשיר של הצלחות ברזומה. כן, גם המבצר הזה נפל. אנשים נפגשים, ושוב פחות ופחות מרוכזים בבני שיחם. הדעה מוסחת למסכים. לסמארטפונים. בדורנו ובדורות הקודמים לנו, התקשורת הבינאישית הישירה עוד מתקיימת, גם אם מוסחת. לעיתים אמנם התקשורת נתקעת, עוברת למסכים. עוברת, אך מתקיימת. בדורות הצעירים יותר, ומתחת לכך בקרב נוער בואכה ילדים, התקשורת המרכזית היא כבר בעיקרה בתיווך מסכים. "גיל 10 הוא הגיל המקובל לקבל סמארטפון", שיתפה אותי חברה בארוחה משותפת בגוז' ודניאל. "למה דווקא 10?" שאלתי, "בגלל שזה מספר עגול?" ניסיתי להבין. "לא יודעת, אולי. אבל כך מקובל, גיל 10, סביבות כתה ד'. לפני כן מדובר רק בחלק מהילדים המתחילים עם זה כבר בכיתה ב' או ג', או שהם בעיקר מפעילים את הסמארטפון של ההורים. לרוב אלו ניתנים להם לפרקי זמן רק כדי שישחקו במטרה להשתיק אותם מעט". בדקתי מעט. מקובל לחשוב כי מחצית מילדי ישראל מקבלים סמארטפון בגיל 10. ואולם, מנתוני סקר ארצי שערכה חברת בזק, בשנת 2023 צנח הגיל הממוצע לקבלת סמארטפון לגיל 6.7!!! כן, הבנתי, ההורים פשוט לא עומדים בלחץ, וכך מתחילה ההתמכרות שסחפה את כולנו, בני כל הדורות. יש חכמים שם למעלה, בחברות הטכנולוגיה, שעשו ועושים עבודה טובה. אולם לא בכל מקום זה כך. יש ילדים שלא "זוכים" לכך. למשל, בעקבות החלטה משותפת של ההורים בבית הספר "ביכורים" בתל-אביב. קבוצה של הורים בבית הספר, התאחדו לקול אחד גדול והחליטו שאין לילדים טלפון חכם. הסמארטפונים נידחים עד סוף כתה ו'. מדובר בהחלטות הורים של רוב הכיתה שפשוט לא מרשים. הם התאחדו וזה קרה! הסיבה המרכזית למיזם שכזה היא הפחד העמוק מהחשיפה המוקדמת לרשתות החברתיות. הורים מתים מפחד מהחשיפה המוקדמת הזו לרשתות חברתיות ומתלבטים מה לעשות – כי כל המעגלים החברתיים נמצאים למעשה היום בקבוצות הוואטסאפ. בנסיבות האלו, הפתרון של טלפון "טיפש" הוא פשוט לא פתרון. בלי אפליקציות אין למכשיר משמעות עבור רוב הילדים. ומכאן נולדו הסכמות ההוריות למשוך את הסמארטפון עד סוף כתה ו'. הפתרון, כך הבנתי, הוא באמצעות שילוב ידיים והסכמה חברתית וולנטרית של הורים. ברחבי ישראל מתגבשות הסכמות רבות בתחום. בדרך כלל מדובר בקבוצת הורים מודעת ומודאגת המובילה את המיזם. הפתרון המוצע לרוב הוא כיתות הסכמה ללא סמארטפונים. כיתות שלמות, למשל אחת בכל שכבה או יותר, לפי הסכמה הורית מוקדמת, בהן הילד אינו חשוף לסמארטפון על הרשתות החברתיות. בדרך הסכמה רחבה שכזו, הילד שאינו מחזיק בסמארטפון אישי, אינו "חריג" בכיתתו ובקרב חבריו המיידיים לכיתה או לשכבה לפי העניין. הבעיה, כמובן, אינה נחלת ילדי ישראל בלבד. מחקרים בינלאומיים מלמדים על קשר מובהק וחד בין רשתות חברתיות הזמינות מיידית בסמארטפון, לירידה ביכולות החברתיות של הילדים (גם שלנו). במסגרת זו מוכרות תופעות כגון: ירידה בביטחון העצמי, באושר, הפרעות שינה, תפיסת גוף שלילית, הפרעות אכילה, דכאון ובמקרים קיצוניים אף נטיות אבדניות. וכל זאת רק משימוש ברשתות חברתיות פופולאריות ולגיטימיות דוגמת ווטסאפ, טיק-טוק ואינסטגרם. הנושא מטריד פוליטקאים, נדון בועדה לשלום הילד בכנסת ובתחילת השנה, אף התקיים שימוע, בסנאט האמריקני, של מנהלי הרשתות החברתיות המובילות. אולם רבים בישראל וברחבי העולם לא ממתינים לתביעות, לכנסת ולסנאט האמריקאי. הם נלחמים בעצמם ובמישור המקומי. רק פתרון אחד, הם מתעקשים, יכול לפיתוייה של הטכנולוגיה הנוצצת, והוא קשה לביצוע ומיושן באופן נוגע ללב: הסכמה קהילתית. מול הרשתות הגלובליות הם מציבים חזית שכונתית, ומול המסכים המרצדים — אמנות חתומות בכתב יד. וכך, ההסכמות ההוריות בדבר דחיית שימוש הילדים בסמארטפונים, החלה את דרכה דווקא מהורים בעמק הסיליקון. הורים המודעים "מבפנים" לסיכון ולמניפולציות אותן מפעילות חברות הרשתות החברתיות על המשתמשים. אמנה חברתית והסכמה הורית בראשית הדרך, תמיד מדובר במספר הורים. "מדברים פעוטים נוצרות אגדות – זה החומר" כתב אלתרמן. זה מתחיל לרוב בניסוח מסמך אמנת הסכמה מקומית בדבר דחיית השימוש בסמראטפונים. למילה הכתובה יש ערך. למדנו את זה במושבה גם ממש פה בעיתון. הניסוחים עצמם, נכון להם שיהיו רכים, "מכילים" כמו שאומרים היום. מבוססי כבוד הדדי וכבוד קהילתי, התואמים הליך של הסכמה קהילתית להבדיל מחוזים משפטיים. בתל-אביב, הבירה הדמוקרט-ליברלית של ישראל, כבר מדובר בתופעה של ממש ויש אומרים אף הצלחה. מרכז ההורות של עיריית תל-אביב פועל עם בעלי מקצוע מתמחים, בשיתוף פעולה עם הורים מובילי היוזמה. שיתוף פעולה בין הרשות המקומית לבין התארגנות הורים קהילתית ספונטנית, הוא מתכון להצלחה. לבד מניסוח אמנה והסכמה אשר ביסוד היוזמה, ישנו מקום לפעילות תומכת בדמות: הרצאות, סדנאות הורים, הכשרות הצוות החינוכי והטמעת מערכי שיעור לילדים עצמם, במסגרת בתי הספר והכיתות המשתתפות במיזם. ככל שהיעד העליון הוא לשמר ולחזק יחסים ותקשורת טבעית ובריאה בין בני אדם, בין ילדים, להרגיל אנשים לדבר ביניהם פנים אל פנים ולא לברוח לרשתות החברתיות ולמסך, הרי שגם את הטמעת היוזמה נכון לעשות בדרך שכזו – פשוט להיפגש ולדבר. באופן טבעי. שההורים יבצעו את תהליך ההסכמה הזה בדרך זו וגם בעצמם יצמצמו חשיפה לרשתות החברתיות. חשוב גם לא להיות שיפוטיים ותוקפניים כלפי הורים שלא מצטרפים לחתום ולעורר בכך מתחים והתנגדויות. נכון להפוך את המיזם לוולנטרי וכזה הפועל, למשל רק בחלק מהכיתות בשכבה. אפשר גם להתחיל באחת. יש לתת כמובן את הכבוד גם להורים שלא בחרו להצטרף למיזם, ולא להפוך את זה למאבק פוליטי ולכפיה של רוב על מיעוט או של מיעוט קולני ונחוש על הרוב הדומם. במיזמים כגון אלו, להבנתי, הבסיס הוא אכן הסכמה חברתית קהילתית. ההמשך הוא בפיילוט ניסויי, דוגמת כיתה בכל שכבה בכל בית ספר, או בחלק מבתי הספר. ואז הלחץ החברתי והטרנד יעשו את שלהם וירחיבו מעגלים. ההסברה אודות המיזם, תכתב ותופץ גם בקרב הורי ותלמידי הכיתות שאינן משתתפות והמעגלים טבעית יתרחבו. כיום, בתל-אביב, כרבע מבתי הספר מקיימים מיזם של דחיית סמארטפונים ברמה זו או אחרת. באחרים ניכרות התארגנויות ראשוניות. זהו תהליך. הבשורה יצאה מהבירה הדמוקרט-ליברלית וכבר קנתה את מקומה בישובים רבים נוספים. ביחוד בשכונות בעלות מודעות אזרחית גבוהה ההולכת, לרוב, יד ביד תמיד עם מעמד חברתי בינוני-גבוה ומעלה. מהפכת הקשב ניסיון לריכוז מהלך רחב, ארצי באופיו, קורם עור וגידים במסגרת "מהפכת הקשב". המדובר במיזם בראשו עומד אסף גרנות, שהקים את המיזם עוד לפני כשלוש שנים. המיזם מקדם ומלווה תהליכים בבתי ספר בישובים רבים מחוץ לתל-אביב, לרבות: ראשון לציון, מודיעין, פתח תקוה, רמת הגולן ואפילו פה לידנו בנתניה. מדובר בלווי שמטרתו מהלך גדול יותר, המתכתב עם העדר הזמן הפנוי ועודף הזמינות המצופה מישראלי בעידן המודרני. זמינות תמידית ברשתות החברתיות הכרוכה בלחץ, שחיקה, מתח וירידה באיכות החיים. בכתבה בנושא במוסף "הארץ", הסביר גרנות כי היחס לסמארטפונים היום דומה ליחס לעישון בשנות ה–80. "הורה תל־אביבי לא מרגיש מובך כשהוא נותן לילד בן שנתיים סמארטפון כדי שישתוק בבית קפה. בעיניי הוא הורה מזניח, כמו מישהו שמעשן במטוס". לדעת גרנות, אנחנו רק בתחילת הדרך בגיבוש הנורמה, בערך בשנות ה–80 של נורמת העישון. "הורה תל־אביבי אליטיסטי לא מרגיש מובך כשהוא נותן לילד בן שנתיים סמארטפון כדי שישתוק בבית קפה. אני מסתכל עליו בתור הורה מזניח. כמו מישהו שמעשן במטוס. אבל הוא לא חווה את עצמו ככה". יוזמה ארצית קודמת היתה: "תנו לגדול על שקט" משנת 2018, יוזמה שהצליחה אך הקורונה והריחוק החברתי, הסיגו את מאמציה והצלחותיה אחור – הרשתות החברתיות ומסכי הסמארטפון הפכו כלי התקשורת העיקריים בעידן של ריחוק חברתי כאמצעי מרכזי בהתמודדות עם הנגיף. אלו הזוכרים את אותה היוזמה, מזהים אותה עם קידום טלפונים "טפשים" המיועדים לילדים. טלפונים המיועדים לילדים רכים, שאינם כוללים חבילות קישור לאינטרנט ולפיכך אינם מאפשרים גישה לרשתות החברתיות. טלפונים אלו שימשו בעיקר לשיחות ומעט למשחקים. נדמה לי כי מהלכים ארציים רחבים, הכוללים לווי מקצועי, במסגרתם ניתן ללמוד מניסיון יוזמות בישובים אחרים בארץ, הם מהלכים מבורכים ונכון לשתף עמם פעולה. אותו מיזם בגישה כל-כך שונה במקביל לגישת ההסכמה החברתית הקהילתית, כאמצעי לגיוס ההורים למיזם דחיית הסמארטפון לסוף כיתה ו', קיימת גישה שונה המתמודדת עם הצורך הגדול האמיתי של הורים במתן סמארטפון לילד. גורם המשיכה הגדול ביותר של הסמראטפון עבור הורים, הוא היותו "הבייביסיטר הזול". בקניה חד פעמית של מכשיר זול ולא ממותג, בסביבות 1,000 ₪ חד פעמיים, זוכה הורה לאינספור שעות בייביסטר ולאורך שנים. רצונם של ההורים - כעולה במובהק מסקרים – מדבר על תמיכה חד משמעית של 80%-90% ברעיונות של דחיית הסמארטפון לילדים, לכל המוקדם רק בסוף כתה ד'. אך בין הרצון למעשה בפועל - מסיבות כלכליות ומחסור בזמן הורות ובפניותם דווקא לילדיהם – אנו עדים לכניעה לנורמה בדמות רכישת סמארטפון לילד, בגילאים צעירים יותר ויותר. במצבים שכאלו, של פער בין הרצון למעשה, יש הגורסים כי דווקא גישה שונה בדמות מעין "כפיה" מצד בית הספר, היא בדיוק מה שההורים היו רוצים. הורים צמאים לאותה "דחיפה", בדמות "כפיה" מצד מערכת החינוך עצמה, שתקל עליהם את ההחלטה ובוודאי תקל את הלחץ מצד הילד ומצד סביבתו וחבריו. ואכן, בערים ומחוזות מסוימים במערב אירופה, זו בדיוק השיטה. משם זה עשוי לעבור אף למדינות. לפעמים מספיקה כפיה מצד מנהל בית ספר או ראש מחלקת או מינהל חינוך ברשות המקומית. כלומר, במקום הסכמה קהילתית ומדיניות הצומחת "מלמטה", דווקא פתרונות כפויים "מלמעלה" עשוים להיות הבשורה. וכאן במושבה בשלהי חודש יולי האחרון, הושקה באופן צנוע יוזמה קהילתית מקומית ומבורכת תחת הכותרת: "תנו לשמור על קשב - בונים לילדים עתיד בטוח יותר". במסגרת זו הושקה קבוצת פייסבוק תחת המטרות הבאות: "ליצור מרחב בטוח לילדינו בעולם הסמארטפונים. להגן על ילדינו מהשלכות השימוש בסמארטפון. לאפשר סביבה טכנולוגית מוגנת והכנה לשימוש נבון במסכים ובטלפונים הניידים". נדמה לי שהיה זה רחב מדי. תכנית הפעולה, כפי שעולה מדף הפייסבוק שנפתח לטובת המיזם, נחלקת לשלבים. מעט אמורפים אמנם, אך מלאי כוונות טובות: "בשלב הראשון ניצור בשיתוף פעולה עם המועצה ובתי הספר - הדרכה ועידוד תכנים ומרחבים בטוחים יותר בבית הספר, המתנסים והצופים ובשלב השני שמחים לארח אתכם בקהילה שמטרתה ליצור ולעצב מרחבים טבעיים ויציבים לילדים שלנו, בלי הפרעות מהטכנולוגיה הדיגיטלית. למצוא השראה, רעיונות וידע ליצירת סביבה שמקדמת יצירתיות, פעילות פיזית והתמקדות ביחסים אנושיים אמיתיים". בהמשך הדרך, ניסחו מייסדות היוזמה קריאה להורים להצטרף. הן קבעו יעד קונקרטי – דחיית השימוש בסמארטפון אישי לפחות עד גיל 10, והפיצו קישור לטופס תמיכה במיזם. בשלב זה ההענות עדין דלה. לדף 63 לייקים ו-133 עוקבים בסך הכל. זו התחלה. פנינו לעדי וויס בר משה, מראשות המיזם המקומי, במספר שאלות לקראת פרסום כתבה זו במטרה להציף את חשיבות הנושא לסדר היום, אך לא זכינו לשיתוף פעולה. "התייעצתי עם השותפות שלי למיזם וכיוון שזה לא יצא עדיין לדרך... או אפילו לא חצי אפוי, החלטנו שכרגע אנחנו מעדיפות להשאר מתחת לראדר- זה לא זמן לכתבות.", כתבה עדי. חבל. לתפישתי הדמוקרט-ליברלית, תמיד זה הזמן לכתבות. הכל נכון שיהא שקוף, בהיר ונחרץ. שיהיה בהצלחה! ומלבד זאת, את הממשלה צריך להחליף!
התנגדו!
מורן מן
כי סרט צהוב חשוב, אך ממש לא מספיק... מיום השבעה באוקטובר, הסנטימנט העמוק ביותר בישראל הוא בעצם יאוש. בתחילה היתה תדהמה. בתחילה היתה אימה. בהמשך היתה דאגה, ולחלק (גדול מדי אוסיף ואומר) היתה גם שאיפת נקמה. אבל מתחת לפני השטח, הסנטימנט האמיתי של המחנה הדמוקרט-ליברלי היה בעצם - יאוש. היאוש לא חלף. חלקנו נשבה בסיסמא: ״ביחד ננצח״. סיסמא שנועדה, בערמומיות, להשתיק כל מחאה ולמשוך זמן. גם ערוצי הטלויזיה מנסים לנרמל את המצב. ומראשית האסון, פועלים להזחיל את הציבור הישראלי חזרה לשגרה - שגרת תזרים המזומנים המבוססת על פרסומות ותכניות הטמטמום. כך גם נראים הפידים של רובכם ברשתות החברתיות. אסקפיזם המנרמל מציאות אסונית (חטופות, חטופים והרוגים מיותרים), הכל בדרך לאסון גדול עוד יותר שמשמעותו חורבן ישראל כפי שהכרנו, אהבנו ושאפנו. אולי אף חורבן ישראל עצמה. המושבה שלנו משתייכת ברובה ובמובהק למחנה הדמוקרט-ליברלי. התנהגותה מאפיינת את המחנה. לכן בתחילה ראינו במושבה התגייסות עצומה בכל תחום: מי לכוחות הביטחון, מי לרפואה ולתעשייה ומי למיזמי ההתנדבות הרבים ששטפו את הארץ - הבולטים שבהם ביוזמת הנמנים על המחנה הדמוקרט-ליברלי יש לציין. מאז גלשנו - בחזרה איטית, בצעדים מדודים המהולים באי נעימות תוך הפניית המבט לצדדים - חזרה לשגרה; תוך התעלמות מהאסון הכואב הנמשך ומזה המצטבר ומתהווה. וכך, שוב חוגגים יומולדת לילדה ("היא קטנה - מה היא אשמה?"), שוב מחתנים את הבן ("כי כמה אפשר לדחות?"), שוב טסים לחופשה בחו"ל ("מזמן לא טסנו!") ושוב קונים רכב חדש ("בכל זאת, כבר שלוש שנים חלפו..."). אין זה בהכרח נובע מכהות חושים וחוסר רגישות לסבל משפחות החטופות, הנרצחים, ההרוגים והפגועים. אין זה בהכרח נובע מהערכה שגויה - כי בסך הכל המצב הכללי סביר, יציב, וכי הנה ממש מעבר לפינה, מיד חוזרים לשגרה, צמיחה ופריחה. אדרבא, זה דווקא בעיקר נובע מיאוש. יאוש הנובע מהפנמה שקטה פנימית, כי שום דבר טוב לא מאיים עלינו. אין ככל פתרון לממשלה הזו בטווח הקרוב או הבינוני. הקואליציה הרעה והמסוכנת לא הולכת לשום מקום, והמוצא הנפשי הקל הוא אסקפיזם וניסיון נואש לנרמל את השגרה כל עוד אפשר. כל עוד בני משפחתנו לא נפגעו, כל עוד השקל (שצנח) שווה משהו, כל עוד ערך חסכונות שוק ההון לא צנחו, כל עוד לא פוטרנו, כל עוד תזרים העסק סביר (גם אם כבר לא כשהיה), כל עוד לא הוטלו סנקציות רשמיות על ישראל ותושביה (רק על שניים מקברניטיה) וכל עוד אין סכנה להעצר בעולם מתוקף צווי בית הדין הפלילי בהאג. וכך, מנסים להמשיך ולהאחז ב"דולצ'ה ויטה" הישראלית - משפחה ומשפחה לפי דרכה, משפחה ומשפחה לפי יכולתה. וכך, ניתן להבחין במושבה בסרטים צהובים התלויים (מרופטים למדי) על רכבים, בדיסקיות על הצוואר ובאיחולים לחזרת החטופים בסוף כל פוסט - לצאת ידי חובה. אולם בעצם אנו עדים לחגיגה עוצמתית של הקיץ, חגיגה כדי לשכוח ולברוח לאשליות. לברוח, להתעלם ולצאת מהיאוש. כך רובנו מותירים את משפחות החטופות והחטופים להאבק כמעט לבדן, בעוד בנות ובני משפחתם מתענות מאות ימים במנהרות עזה. זהו יאוש, המוביל לעצימת עיניים אסקפיסטית, איתה ביבי חי לגמרי לא רע. הביטו גם נא סביב. כן, ממש סביבכם, אפילו רק כאן, ברחובותיה הראשיים של המושבה. סיפרו נא את מספר שלטי הבתים והמגרשים הפנויים למכירה ולהשכרה. זה לא קורה בחלל ריק. גם זה אינו מנותק קונטקסט. מאחרי השלטים עומדים סיפורים. עומדות החלטות. עומדות משפחות נחשוניות שנטשו - חלקן משפחות שנטשו את המדינה ל"רילוקיישן" זמני, או חצי זמני, וחלקן שרק הבינו שזה הזמן לממש נכסים ולהמירם למזומנים. כי אולי זה הרגע הנכון לנטוש. אולי האחרון לממש. זה קורה במושבה ובישובים הדומים לה. זה לא קורה במעוזי הליכוד דוגמת: קרית-גת, טבריה ואשקלון. אנחנו בתהליך ברור המוביל למדינה מצורעת. מבודדת. מדינה תחת סנקציות "רכות" לא פורמליות שכבר החלו (שאלו את אנשי התרבות והאקדמיה), וסנקציות פורמליות שבדרך (במוסדות הבינלאומיות ובקמפוסים בארה"ב ואירופה כבר עובדים על זה. גם בהאג). זה פוגע ויפגע בחסכונות כולנו, בעתידנו הכלכלי ויחריב את מפעל חיינו ומפעל חיי אבותינו. לא ידענו מצב שכזה. לאוליגרכיה המתהווה (צמרת ומקורבי ליכוד-ש"ס-יהדות התורה) זה ממש לא אכפת. אוליגרכיה מקורבת לשלטון חיה היטב גם ברוסיה, הונגריה וטורקיה. עבור הסמוטריצ'ים והבן-גבירים זו בכלל התגשמות החזון הגאולי, בואכה מדינה אתנוקרטית-תיאוקרטית – מדינה לאומנית, דתית ומשיחית. חלום. לכן את התהליך הזה יש לעצור. לכן אין לנו בעצם ברירה. לכן אני קורא לכם - התנגדו! כן, דעות תושבי המושבה, ברובם, על ביבי וממשלת האסון המסוכנת ידועות. סמוך ליום הבחירות המקומיות בדקתי. 85% רצו בהחלפתו של נתניהו. למעשה, הזיהוי של ראש המועצה הקודם – אבי הררי עם ביבי ומפלגתו היה למרכיב מהותי בהחלפתו. אולם, גם בבחירות המקומיות, ההתנגדות העצומה הזו היתה שקטה ומתחת לפני השטח. היא הפתיעה בעוצמתה את המנוצחים כמו גם את המנצחים. התנגדות בשיעורים שכאלו, לראש רשות מקומית מכהן, לרוב ניכרות, בשלושת השבועות האחרונים הסמוכים לבחירות, בשיח הרחוב וברשתות החברתיות (קבוצות התושבים בפייסבוק ובווטסאפ). כאן במושבה זה לא היה ניכר. ההתנגדות היתה נרחבת אך מאד שקטה. חשאית. מהוססת ומפוחדת. כך ארע גם בשכנתנו הרצליה. זה בדיוק המצב המתאים למשטר סמכותני המתהווה כעת בישראל – מתנגדיו מחרישים ומחכים לו בפינה, בחשש ורק מאחרי הפרגוד. רק ביום הבחירות. רק בבחירות חשאיות. רק ללא כל סיכון מצדם. זה סימפטום לחולשת המחנה הדמוקרט-ליברלי. ליאושו. לעייפותו. לחוסר היכולת להתנגד. נתניהו, אשר קרס ובעצם לא תפקד מיום השבעה ועד ליום השמונה באוקטובר, התעשת רק ביום שני (תשעה באוקטובר) ומיד בחר לגייס את צוותו הפוליטי ולעסוק אך ורק ביצוב שלטונו. הוא בעצם ממשיך בכך עד היום, ושוקל רק שיקולים פוליטיים. מי שחשב בטעות שהחבורה הזו, נוכח אסון הטבח, תתפוס את עצמה בידיים ותפעל רק לטובתה של מדינת ישראל, התבדה כמובן. הם לא פעלו לטובת אזרחי ישראל לפני השבעה באוקטובר, והם אינם פועלים לטובת האזרחים גם כעת. הם אינם חשים כל חרטה (אין להם את זה בארסנל), ונתניהו הפסיק לשקול שיקולים לאומיים, ככל שאלו מתנגשים בשיקוליו האישיים. לכן נתניהו לא העמיד ולא יעמיד את בן-גביר וסמוטריץ' במקומם, ובלבד שבכך יבצר את 64 המנדטים ששלו. הוא וצוותו הבינו כבר בעשרה באוקטובר ובוודאי מאז, כי קיימת אליו ואל ממשלתו התנגדות עצומה, וכי בקלפי, גם היום, יובס ויגורש. לכן אין בחירות. לכן המלחמה נמשכת ללא תכלית. לכן הוגדרו מטרות מלחמה מופרכות ואמורפיות - "מיטוט כוחו הצבאי ומיטוט שלטון החמאס" - אותן לא ניתן להשיג ותמיד ניתן לטעון כי לא הושגו במלואן ועל כן יש להמשיך "עד לניצחון המוחלט". לכן חיילי צה"ל נשלחים לרפיח ואחר כך שוב לצפון הרצועה ושוב למרכזה וחוזר חלילה. חס וחלילה. יותר מכך, אם יהיה צורך פוליטי, החיילים ישלחו גם לכיבוש דרום לבנון, כתכניתו המופרכת של סמוטריץ'. יש להבין את דרכו של נתניהו - המלחמה תמשך עד אשר הסנטימנט הלאומני-דתי יחזור לשלוט בבוחרי מחנה הקואליציה ויגבר על סנטימנט השבר והאכזבה מחוסר הביטחון שהממשלה סיפקה לאזרחיה. רק כשהסנטימנט הלאומני-דתי יחזיר את המנדטים למקומם, רק אז נתניהו יתזמן ויפרוץ לבחירות. רק כשהתוצאה תתאים לצרכים הפוליטיים של הקואליציה. והמספרים אכן כבר מתחילים להסתדר להם, מ- 46 מנדטים לקואליציה בשפל, אלו הגיעו כבר ל- 54 בחלק מהסקרים. על עם חפץ חיים להתנגד לשלטון שכזה. על המחנה הליברל-דמוקרטי להתנגד. אך כאמור, המחנה מיואש ולכן גם לא מתנגד. גם תושבי המושבה, יש לציין, פשוט כמעט ולא מתנגדים. אך על תושבי המושבה להתנגד. כי אין מועד קרוב לבחירות עד אליו ניתן לנשוך שפתיים, לכעוס בשקט, לשתוק ולתת את המהלומה המפוחדת רק מאחרי הפרגוד. פשוט כי אין מועד קרוב לבחירות לכנסת, כפי שהיה מועד קרוב לבחירות המקומיות. פשוט כי המטרה המוצהרת של הקואליציה היא להאחז בשלטון עד הבחירות בשנת 2026. יש יאמרו כי תכניתם מרחיקה לכת אף יותר, ובהנתן "נסיבות מיוחדות", אל מול החמרת המצב הלאומי האוביקטיבי (הצפוי כתוצאה מהתנהלותם המופקרת) ונוכח עם מיואש ולא מתנגד, גם בחירות 2026 פשוט ידחו בהוראת שעת חרום כזו או אחרת... לכן יש להבין את המצב כהוויתו ולעומקו. לא היינו במצב הזה מעולם. הדמוקרטיה הישראלית שבירה ויש להביט במציאות מתוך מודעות היסטורית ומודעות פוליטית עמוקה. נתניהו מחזיק במודעות היסטורית ופוליטית עמוקה. הוא בקיא בהיסטוריה ובפוליטיקה כמו מעטים. לכן יש להבין את המצב ולהתנגד. כי המסקנה היא ברורה - הקואליציה מסוכנת ולא כשירה, מובילה לאסון גדול הרבה יותר אפילו משבעה באוקטובר ולא הולכת מיוזמתה לשום מקום. ברגע שזו המסקנה, הפתרון חייב אף הוא להיות ברור – מחאה עממית. התנגדות, שאולי, תוביל לבחירות. רק על רקע מחאה עממית נרחבת וחסרת תקדים, רק על רקע פעולות של הציבור המתנגד לממשלה - ובכללם 85% מאיתנו, תושבי המושבה - רק על רקע זה, ישנו סיכוי שיבוא שינוי. נכון, מחאה עממית אינה האפשרות הטבעית להביא לקריסת קואליציות ובחירות. קואליציות בישראל קורסות מתוכן ומעצמן - כך לימד אותי הפרלמנטר (לשעבר) הבקיא והמנוסה צחי הנגבי - אך בנסיבות קואליציית ה-64 ההדוקה והנסיבות הקיצוניות, זו האופציה היחידה שלנו. היחידה בעלת הסיכוי. לא פחות מכך – היחידה שניתן לנו לעשותה. לכן – התנגדו! כי מי שלא הבין את גודל האסון בהמשך קיומה של הממשלה בזמן ניסיונות ההפיכה המשטרית, טעה ובגדול. מי שעדיין לא מבין את גודל האסון גם לאחר השבעה באוקטובר, החטופות, החטופים, ההרוגים, הלחימה המתמשכת חסרת התכלית והפשר מאז, הבידוד הבינלאומי המתהווה, המצב הכלכלי והאיום במלחמה אזורית, פשוט אינו מחובר למציאות. לכן, כעת, אני קורא לתושבי המושבה - התנגדו! פשוט אין מישהו אחר שיעשה זאת בעבורכם. תושבי המושבה נמנים על המחנה היחיד שיכול להתנגד. אין אחרים. על כל אחת ואחד להתנגד, באופן חוקי, לפי יכולתה ויכולתו. התנגדו לפני יהיה זה מאוחר. מההיסטוריה למדנו כי ישנו יום, בו ההתנגדות שוב לא תהיה אפשרית. התנגדו!
מחורבן לתקומה – זה עלינו.
איל נוה, ממובילי אחים לנשק.
אנחנו נמצאים בעיצומו של מושב הקיץ בכנסת ובהתאמה המחאה חייבת לעלות הילוך, עלינו לדאוג שזה יהיה המושב האחרון שלה. הרי בעת שטובי חיילינו מחרפים את נפשם בעזה, בהקרבה ובמסירות נפש, ממשלת החורבן מתכננת להעביר חוק השתמטות שמאפשר למגזר שלם פטור משירות. אין דוגמא קיצונית וחזקה מזו לניתוק של שרי הממשלה, זוהי הוכחה צינית ואכזרית שהממשלה פועלת בניגוד לטובת אזרחיה ובראשה עומד מי שלא טובת ישראל לנגד עיניו. נתניהו שוב עושה תרגיל. תרגיל על מי? על הראש שלנו, על החיילים. על האימהות. תרגיל על המילואימניקים הלוחמים בעזה. זו המורשת של ממשלת החורבן. תרגילי שרידות פוליטיים שמסכנים את בטחון המדינה. במקום ערכים, במקום בטחון מריחת זמן היא התכלית. רכבים ובתים שרופים, חטופות וחטופים שנמצאים בגיהינום , הפקרת תושבי הצפון , פירוק השותפויות שלנו עם בנות הברית, הכנסה של צהל לבוץ עזתי בלי תכנית יציאה ועדין אין נשיא לבית המשפט העליון. כמוכם, גם אני שבע מסיסמאות. שבעה חודשים לתוך המחדל החמור בעמנו, שנגע לכל אזרח ישראלי בתוך הבית, בתוך הלב – והדרך ארוכה עוד לפנינו, עד שנחייך שוב בלב שלם. עד שנשכיב את הילדים לישון ונאמין בסיפור שהבטחנו להם, עד שבית ירגיש בטוח כמו בית. הממשלה, הנהגה, הפיקוד, ההנהלה- תפקידה להוביל את העם הפוסט טראומתי שלה. אבל היא עיוורת אליו. מנוכרת אליו. כמעט בזה לו. ממשלת החורבן מתעסקת בשימור כוחה, בהישרדות פוליטית, בעוד ועוד ישראבלוף ומריחת ימיה. מול משפחות 132 החטופות והחטופים שלנו בגיהנום, מול המשפחות השכולות, מול עשרות אלפי הפליטים בארצם, מול המילואימניקים, מול אומה שבורה- אין ניהול בישראל. אין תוכנית עבודה. זה עלינו, אחים ואחיות שלי. אני מאמין. אני מאמין במי שקפץ לחלץ, אני מאמין במי שזיהה את הנעדרים, אני מאמין בקוטפת האבוקדו, אני מאמין במי שספרה שכל החלקים בפאזל לילד קיימים- כדי שלילד שפונה יהיה לפחות משחק שלם. אני מאמין כי ראיתי את הישראלי היפה עושה פה אחרת. מול הוואקום שהשאירה ממשלת החורבן, קמנו אנחנו. בפרק הקודם נלחמנו על הדמוקרטיה, בלמנו את גלגלי ההפיכה, בשבעה באוקטובר נתנו הכל כדי לעזור לצה"ל לנצח וכעת נלחם על ישראל טובה יותר. ראויה לאנשיה. נעמוד כחומת מגן למשפחות החטופים והחטופות שהופקרו, יחד איתם נרעיד את המדינה עד שיחזרו לביתם. נצעק את האמת שלנו. לא נזוז סנטימטר מהערכים שלנו, לא נאפשר תרגילים פוליטים זולים על גב הנושאים בנטל. לא ניתן להם להמשיך בחוק ההשתמטות שעל הפרק. עלינו להעיר את המתלבטים. להביא את כולם לרחוב - חברים, משפחה, הרחוב, השכונה - תדאגו שהם יוצאים. עוד נוציא מיליון איש ואישה ולהגיד לשרי ממשלת החורבן חסרי הבושה והיכולת – זמנכם עבר. מהמשבר הזה תצמח ישראל טובה יותר כי אין לנו ארץ אחרת , ואנחנו חייבים לבנות אותה יחד מחדש. זה עלינו ואנחנו ננצח כי אחרת אין לנו ארץ.
תיכון עצמאי במושבה
מורן מן
מדוע, בעצם, אין לאבן-יהודה בית ספר תיכון עצמאי בשליטתה? ניסינו להתחקות אחר הסיבות לאנומליה - לפיה למושבה חזקה בשרון אין תיכון עצמאי המותאם לצרכי הישוב ותושביו.
בעשורים האחרונים, וביתר שאת בשנים האחרונות, נמצא העולם בתהליך מתמיד ומואץ של התקדמות טכנולוגית. ההתקדמות כאמור נוגעת לכל התחומי החיים, הן לשגרה היום יומית והן לעולם התעסוקה. ככל שהיכולת של מאן דהו ללמוד ולהשתלב בתהליכים ובשינויים הטכנולוגיים היא גבוהה יותר, כך היכולת שלו להשתלב בעולם התעסוקה ובחיים הכלכליים תהיה טובה יותר. ובהתאמה, בעשור האחרון, אנו עדים לשינוי מגמה בשאיפות בני נוער - במיוחד אלו המשתייכים לשכבות החזקות בחברה הישראלית – ביחס לשרותם הצבאי. אלו, מבקשים להתמיין ולהתגייס דווקא וככל האפשר ליחידות הסייבר והמודיעין דוגמת 8200. זאת, במטרה ברורה, צופה פני עתיד, להכין עצמם לעולם התעסוקה, לצבור ידע, הכשרה, קשרים וניסיון בצבא לקראת הצטרפותם לשוק העבודה, ולהשתלב בו ביתר קלות, כשהם בעלי ניסיון רב וידע נרחב בתחום. על מנת להתמיין ולהתגייס ליחידות אלו, על התלמידים למצות יכולותיהם, להצטיין ככל הניתן בלימודיהם התיכוניים וללמוד במגמות ריאליות-טכנולוגיות מורחבות ככל האפשר. מגמה זו, לא רק מאפיינת את שאיפת התלמידים עצמם, כי אם גם מוכוונת, מעודדת ומועצמת על ידי הוריהם. בישראל של שנת 2022, הורים בני המעמד הבינוני-גבוה והגבוה (עשירון 8-10), מבינים כי הנכס העיקרי אותו יוכלו להעניק לילדיהם הוא חינוך עילי מוטה טכנולוגיה והצטיינות – חינוך אשר יאפשר להם עתיד כלכלי טוב. במציאות הנכחית, נכס זה – אשר שוויו הכלכלי עצום, עולה לעין ערוך על כל נכס פיננסי, אותם יכולים הורים בני עשירונים אלו להעניק לילדיהם. נכון יהיה אך לדיין ולומר, כי רק הורים בני האלפיונים העליונים, יוכלו להעניק לילדיהם נכסים חליפיים (פיננסיים או אחרים) בשווי כלכלי דומה. ואצלנו, את המושבה אבן-יהודה משרת עשרות שנים בית הספר התיכון "הדסים". בית ספר ותיק טובל בירק, לו עבר היסטורי מפואר, המצוי בפאתיה הצפוניים של המושבה. בית הספר משתייך לארגון ותנועת "ויצו", ארגון ציוני חשוב ומוערך, אך כזה שמטרותיו העיקרית מוגדרות, בין היתר, במלים הבאות: "התנועה מובילה לשינויים למען שיפור החברה בישראל, תוך שימת דגש על קידום מעמד האישה, שוויון בחינוך, רווחת המשפחה ותמיכה באוכלוסיות חלשות." כל אלו ערכים ודגשים החשובים לבנייתה של חברה ישראלית ציונית כחברת מופת. בבואנו לבחון דגשים אלו בהקשר החינוכי, נוכל למצוא, אם כן, כי הדגש בתנועת "ויצו" מושם על שוויון בחינוך ותמיכה באוכלוסיות חלשות. לפיכך, אך טבעי הוא כי בכפרי הנוער של "ויצו" ברחבי הארץ ובתי הספר הצמודים להם, מושם הדגש על קליטת וקידום תלמידים עולים וקידום תלמידי פנימייה מהפריפרייה החברתית החלשה בישראל. כך ניתן למצוא אף במוסד "הדסים" ובבית הספר התיכון הצמוד לו, הכוללים מלבד בית ספר תיכון, כפר נוער בתנאי פנימיה, הנוטלים על עצמם ובמשולב משימות אלו של קליטת עליה, קידום ושילוב החלשים בחברה. ככזה, חלק ניכר ממטרותיו ומשאביו של מוסד "הדסים" מוכוונים למען מטרות חשובות אלו, מטרות שאינן תואמות את מטרות רוב "לקוחות" בית הספר (התלמידים והוריהם במושבה אבן-יהודה) המבקשים חינוך ערכי למצוינות וקידמה. מחיפוש פשוט באתר האינטרנט של "ויצו", עולים מטרות הארגון והתנועה, בהקשרם החינוכי, במשפט הבהיר הבא: "להעניק לפעוטות, ילדים, בני נוער וקשישים שוויון הזדמנויות למען צמצום פערים בחברה הישראלית.". זאת בעוד מרבית חניכי בית הספר – תלמידי אבן-יהודה - כלל אינם זקוקים להדבקת וצמצום פערים. אדרבא, אנו באבן-יהודה איננו פריפריה חברתית או כלכלית המבקשת לצמצם פערים אל מול הממוצע בישראל. אנו מהווים קהילה מפותחת ואף מובילה בחברה הישראלית (אשכול 9 בדירוג משרד הפנים), אשר מטרותיה בתחום החינוכי נסובים סביב השאיפה להובלה כצעירים מצטיינים וערכיים, המוכנים לאתגרי המחר בעולם תעסוקה תחרותי וטכנולוגי. אנו נמצאים, אם כן, בסתירה פנימית מובנית בין מטרות ויעדי הנהלת המוסד החינוכי, לבין מטרות ויעדי מרבית החניכים (תלמידי אבן-יהודה) והוריהם. כיצד הגענו לכך, ומה האפשרויות העומדות לפתחנו כקהילה? לפני עשרות בשנים, כשאבן-יהודה עוד הייתה מושבה קטנה וענייה בתושבים ובמשאבים, היה זה רק טבעי שתשתתף ותהנה משירתי בית ספר תיכון סמוך, המצוי אף בתחומי גבולותיה המוניציפליים, הזוכה ככל תיכון לתקציבי משרד החינוך ונהנה אף מתמיכת ארגון בינלאומי חזק ("ויצו"). באותם הימים ולמשך עשרות שנים, שימש בית הספר מלבד תלמידי כפר הנוער (הפנימייה), גם את התלמידים הגרים במושבה כמו גם תלמידים ממושבות ומושבים סמוכים (קדימה, כפר נטר, בית יהושע ואודים). אך במהלך השנים, משהבינו הורי וקברניטי היישובים הסמוכים, כי שוב אין מתאם בין מטרות בית הספר לבין מטרות ילדיהם, הוציאו ההורים את ילדיהם לבתי ספר אחרים, עצמאיים, של אותם הישובים. בתחילה פרשו בשנות התשעים המוקדמות תלמידי המועצה האזורים חוף השרון (כפר נטר, בית יהושע ואודים), בהמשך הקימה המועצה קדימה בית ספר תיכון עצמאי, והוציאה אף היא את תלמידיה מ"הדסים". וכך, נותרו תלמידי המושבה, ביחד עם תלמידי הפנימיה, בנוחות פיזית בשל הקרבה אל בית הספר אך בחוסר נוחות פדגוגית והתאמה בין מטרות הנהלת בית הספר לבין מטרות התלמידים והוריהם. במטרה להבין יותר, פנו תחקירני מערכת במושבה למספר מהמעורבים הבכירים בנושא לאורך השנים, כדי לנסות ולהתחקות אחר השאלות – מדוע לא הוקם בעבר בית ספר תיכון עצמאי לתלמידי אבן-יהודה התואם את הצורך, ומדוע פרויקט זה אף לא מקודם בשנים אלו? לצערנו, מרביתן ומרביתם של הדוברות והדוברים ביקשו להשאר בעילום שם, אך סקרו היסטורית ומהותית ואף הסבירו את הדברים הבאים: "סוגיית הקמת בית ספר על יסודי עצמאי באבן יהודה (חטיבת ביניים ותיכון) נמצאת על סדר יומה של המועצה המקומית מזה שלושה עשורים, עוד מראשית שנות ה 90 .בראשית שנותיה של המושבה מיעוט התלמידים, מיעוט התקציבים המקומיים והעדר שטחים ציבוריים מתוכננים בהיקף התואם בית ספר על יסודי אכן היוו מכשול. אך הגידול המבורך במספר התלמידים במושבה, התעצמותה הכלכלית של המועצה, אישור תכניות בניה רחבות היקף בישוב (המקנות שטחי ציבור ניכרים לבניית בתי ספר), כל אלו מחד ומאידך קשיים תקציביים מתמשכים של כפר הנוער "הדסים", היו הגורמים העיקריים שהביאו ללחצים לצאת "מהדסים" לקריית חינוך על יסודית עצמאית באבן- יהודה." "במהלך שנות התשעים והאלפיים, הגידול במספר התלמידים הוביל לפתיחת עוד ועוד כיתות בחטיבת הביניים והתיכון בהדסים והפכו אותו לאחד מבתי הספר הגדולים בארץ. מוטת השליטה של מנהלי בית הספר מטעם "ויצו" הפכה לבלתי אפשרית ובהכרח פגעה ברמת הלימודים וביכולת לתת מענה אישי לצרכי התלמידים. יציאת תלמידי "חוף השרון" תחילה והמושבה "קדימה" לחטיבת ביניים ותיכון עצמאיים פתרה בעיה זו באופן חלקי. אך במקביל, וכפי שקרה בכפרי נוער נוספים בארץ, חלה ירידה במספר חניכי פנימיות הנוער, שהוביל לקליטת תלמידים ברמה נמוכה יותר ולקשיים כלכליים משמעותיים ברמת הנהלת כפר הנוער "הדסים". פועל יוצא של קשיים אלו היה קיצוץ בתקציב בית הספר והסטת תקציבים לפנימייה. התוצאות לא אחרו לבוא הן במספר שעות הלימוד שהלך ופחת, מיעוט בפתיחת מגמות חדשות מעודכנות וניכר כמובן גם בהשקעה במתקני בית הספר. גורמים אלו, לצד רצונה הטבעי של אבן יהודה לחנך את תלמידיה שלא באמצעות "קבלני משנה" המנותקים מחיי הקהילה, הוביל לניסיונות חוזרים ונשנים לצאת מהדסים. בשנת 1998 אף הושגה (במאבק שהגיע עד בג"צ) הסכמת משרד החינוך להקמת חטיבת ביניים עצמאית. אך בשל התנגדות ועדי ההורים באותה עת, זו לא הוקמה". "כיום, על רקע פיתוחה המואץ של המושבה והגידול במספר התלמידים בגילאים הרלוונטיים מתחדד הצורך ביציאה מהדסים. מדובר במהלך אסטרטגי מתבקש, הדורש הקצאת משאבים, מנהיגות ואומץ לב ציבוריים לצורך התמודדות עם התנגדות עיקשת מצד "הדסים" והנהלת "ויצו" שצפויים למצוא עצמם עם בית ספר אך ללא תלמידים. יותר מכך, נדמה כי קיים פחד מובנה במועצה מתוספת מאות עובדי חינוך על יסודי (המוגדרים כעובדי הרשות המקומית, להבדיל מעובדי החינוך היסודי המוגדרים עובדי משרד החינוך) לרשימת עובדיה. בנוסף בל נשכח שבאבן-יהודה מתגוררים מורים רבים המלמדים בהדסים, אשר יחד עם עובדי כפר הנוער מהווים כוח פוליטי כבד משקל אשר אף הוא מעכב את ביצוע התכנית." כאן הוטלה הפצצה מטעם הדוברים: "אבי פוחד מהשינוי הארגוני העמוק במועצתו (הוספת המורים למצבת כ"א), חושש להאבק עם ויצו ומשרד החינוך, ולהתעמת ולאבד תמיכת מורים ועובדים תושבי המושבה. בשקט הוא "הורג" כל ניסיון יציאה מהדסים." לסיכום הוסיפו: "וכך קורה שאנחנו ממשיכים לשלוח ילדינו לבית ספר המופעל על ידי גורם חיצוני זר לקהילה, בית ספר שרוב מתקניו ישנים (חלקם מסוכנים בטיחותית), בית ספר שאינו פועל לעידוד מצוינות וחדשנות ועוד. טיעוני הסרק בדבר העדר "מסה קריטית" של תלמידים והעדר קרקע זמינה לבניית קריית החינוך העל יסודית הופרכו זה מזמן. ניתן ואפשר קריית חינוך על יסודית עצמאית באבן יהודה. כל שנדרש היא מנהיגות שכה חסרה לנו." גורמים נוספים שעסקו בנושא בשנים האחרונות ממש, אמרו לנו את הדברים הבאים: "מה לנו ולויצו? -זו הייתה השאלה הגדולה. לדעתי לנו אין מה לחפש בויצו. זה ארגון להעצמת נשים, כבודו במקומו מונח אבל הוא לא מתעסק בחינוך. כשאנחנו היינו נספחים שם זה משהו אחר. היום 95 אחוז מהילדים בבית הספר אלו ילדים מאבן-יהודה, אז למה שלא יהיה בית ספר באבן-יהודה שאנחנו נקבע את הכללים שלו וננהל אותו?" משהקשנו והתעקשנו להבין ולקבל הסבר, שמענו מאחד הדוברים: "לרשות המקומית יש ילדים שהולכים ללמוד בהדסים והם הרוב המוחלט בבית הספר, אם אנחנו מוציאים את הילדים בית הספר הדסים נסגר באותו יום. אני חושב שבמצב הזה אנחנו היינו צריכים לנהל את הדסים ולא להיות אורחים שם. אולי שילדי הפנימיה יהיו אורחים אצלנו. רוב הכסף ורוב השיח במועצה הוא על חינוך, גם במדינה התקציב השני בגודלו הולך לחינוך. אבן יהודה השקיעה בתשתיות בית ספר יסודי 75 או 80 מיליון שקל, ועל תשתיות של תיכון 3 מיליון... זה לא נראה לי הגיוני, יש לנו 3 בתי ספר יסודיים והרביעי בדרך אבל בית ספר תיכון אחד בשליטתנו אין לנו." בשיחת רקע נוספת, בה ניסינו להבין את הסיבות הנוכחיות לאותה הימנעות תמוהה מהקמת תיכון עצמאי, שמענו את הדברים המפתיעים הבאים: "אבי כבר היה במסלול לבית ספר עצמאי. מעט גמגם, אבל היה במסלול. אך כשהוא הבין שהמשמעות היא הצטרפות של מאות עובדי הוראה למועצה, מישהו שכנע אותו לסגת. הסברנו לו כי המשכורות ממילא מתוקצבות ממשרד החינוך, והמועצה היא בעצם רק "צינור", אך כבר לא היה עם מי לדבר." ראש המועצה הקודם, עמוס עזאני, דווקא נאות להתראיין לאחר דחיות מספר. במסגרת זו שמענו ממנו, בין היתר, את הדברים הבאים: "מה שהיה לנו בתוכנית זה להפוך את בתי הספר שלנו לשמונה שנתי, זאת אומרת לבטל את החטיבה (בהדסים), והגשנו בקשה למשרד החינוך... ומשרד החינוך לא אישר אז בזמנו" אמר עזאני שאינו מעודכן, מטבעם של דברים, בנעשה כיום, ומלמדנו כי סבור היה כי פתרון חלקי זה (הגם שכרוך בקשיים לכשעצמו) יתן מענה אף לבעיית התיכון. "החלטנו לבחור בחלופה של תיכון גם באבן-יהודה אבל לא היה לכך מגרש מתאים באותו זמן (מגרש בבעלות המועצה, מ.מ.). והגשנו הצעה להדסים שיחכירו, אנחנו נחכור מהם שטח בשביל לבנות בית ספר שלנו. תיכון (עצמאי). משרד החינוך לא הסכימו לזה וגם הדסים לא הסכימו להחכיר את השטח..." בהמשך תאר עזאני ניסיון כושל לפתרון ("ועדה") אליו הגיע עם הנהלת בית הספר, ששוב הצליחה, גם בתקופתו, לנתב למתווים עמומים, שלא מעניקים שליטה אמתית של הרשות בהנהלת תיכון ילדי המושבה - "מה שעשינו, אמרנו OK נמשיך איתכם... רוב חטיבת הביניים תלמידים שלנו... איך שלטנו בזה - הקמנו ועדה, מקימים ועדה עליונה על בית ספר, מחוץ למנהל, מחוץ לניהול... ועדה שהיא זו שמנהלת שמפקחת על כל נושא הלמידה, כמה צריך להשקיע כסף פה ושם..." בהמשך הוסיף עזאני את דעתו האישית: "ההוצאה על בית ספר היא לא קטנה", וכך גילה דעתו וחששו להקים בית ספר עצמאי. בשלב מסוים הוסיף וחשף עזאני טפח מעניין בהוסיפו: "אפשר לעשות בית ספר אולי היום, היום אולי אפשר לעשות בית ספר תיכון. אני לא יודע תשאלי את אבי... יכול להיות שהיום הוא יכול לעשות את זה". ואז שב וגילה דעתו שפתרון הדסים הוא פתרון מספק לדידו: "אבל אם את עושה, אם זה שאלה של בעלות שלנו תוך שליטה על מה שקורה. כל הרעיון הוא שאנחנו נשקיע ונקבל בבית ספר את מה שאנחנו רוצים. זה קרה גם ככה בלעדי בית ספר בידנו שלנו". אנחנו לא מסכימים עם גישות עזאני והררי. לדידנו, אם כן, מדובר בכשל מובנה יסודי, ונדמה כי כבר כחמש-עשרה שנים לפחות, נכון היה ואף נחוץ, בשנות שלטונם של עזאני והררי, להוציא את תלמידינו מבית הספר "הדסים" בשליטת "ויצו" ולהקים עבורם תיכון ייעודי התואם את מאפייניהם, מטרותיהם ויעדיהם העתידיים בחיים. בית ספר שיהלום את יכולותיהם וצרכיהם ויכשיר אותם לאתגרים העומדים לפתחם.