עיתון קהילתי, מקומי וליברלי באבן-יהודה
כשויסות חושי פוגש את עונת הפריחה
אדוה רדא- מומחית S.M.L לגיל הרך.
עונת האביב מתקרבת ואיתה מתעורר הנוף לחיים. הפריחה מתחילה לנבוט ולצבוע את המרחבים, האוויר מתחמם, הריחות משתנים, הציפורים שרות בקול, פרפרים עפים ברוח, עפים ברוח, ואפילו הרעש שבדרך כלל אינו מורגש הופך חד וברור. יש משהו קסום בהתחדשות הזו – עונה של אנרגיה, של תקווה ושל התעוררות הטבע. רבים מאיתנו מרגישים את השינוי הזה באופן חיובי, כמעט חגיגי, אבל עבור חלק מהילדים זו דווקא עונה מאתגרת במיוחד. ככל שהטבע ניעור לחיים – כך גם מתעצמים הגירויים הסביבתיים, ולמי שחי עם רגישות חושית, האביב עשוי להוות לא פחות מעומס יומיומי בלתי נסבל. אורי, ילד בן שבע, מתוק וחייכן, מלא קסם אישי, מדגים בדיוק את המורכבות הזו. מי שפוגש אותו לראשונה מתרשם מהחיוך ומהניצוץ בעיניים, אבל מאחורי החזות הזו מסתתר קושי עמוק שהסביבה מתקשה להבין. אורי סבל מרגישות חושית גבוהה, בעיקר לרעשים. כל צליל – דלת שנסגרת, ילדים שצוחקים, מורה שמדברת – הפך לרעש מחריש אזניים מבחינתו. גן המשחקים, שאמור להיות מקום של הנאה, היה בעבורו מקור לאי שקט. הוא התקשה לשאת את הצעקות והקולות, נטה להתרחק, לעיתים אף בחר להישאר בצד. בכיתה, רעש הכיסאות, הדיבורים בלחישה, צפצוף של עט על השולחן – כל אלה הציפו את חושיו עד כדי כך שלא הצליח להתרכז, להגיב או להשתתף בשיעור. המורה הרגישה תסכול. מבחינתה, אורי לא הקשיב, לא שיתף פעולה ולעיתים אף התפרץ בזעם ללא סיבה נראית לעין. גם בבית הדברים לא היו פשוטים. אמא של אורי הרגישה מותשת. כל יום הסתיים בהתפרקות. אורי חזר עצבני, חסר שקט, ולעיתים קרובות פשוט הסתגר בתוך עצמו. היא ניסתה לשאול, להבין, להציע – אבל הוא התקשה להסביר מה עובר עליו. הסביבה, כמו שקורה לעיתים קרובות, מיהרה לפרש את התנהגותו: יש שאמרו שמדובר בבעיית משמעת, אחרים טענו לחוסר גבולות, חלק חשדו בקשיי קשב וריכוז. עם הזמן, גם אורי התחיל להאמין שמשהו בו לא בסדר. הוא הרגיש שונה, מוזר, ובעיקר לא מובן. תחושת הכישלון ליוותה אותו כמעט בכל מקום, גם כשלא הצליח להסביר לעצמו למה הדברים קשים לו כל כך. וכאן נכנס הצורך לראות את הדברים מנקודת מבט שונה – כזו שלא שופטת את ההתנהגות אלא מנסה להבין מה עומד מאחוריה. ההתפרצות היא לא הבעיה, אלא הסימפטום. הגוף של אורי, כמו כל גוף, קולט מידע דרך החושים: שמיעה, ראייה, ריח, מגע ועוד. המערכת הזו, שהיא מעין מערכת חשמלית וכימית מורכבת, יודעת בדרך כלל לסנן גירויים, להבחין בין עיקר לטפל ולווסת את העומס. אצל אורי, המערכת הזו פעלה בלי מסננים – הכל נכנס, הכל נחווה בעוצמה. כל ריח, כל רעש, כל תזוזה בסביבה – לא רק שנרשמה, אלא הורגשה בעוצמה גבוהה פי כמה. וכשאין ויסות – נוצר הצפה חושית. ההצפה הזו משפיעה ישירות על ההתנהגות: כעס, זעם, הסתגרות או בכי הם דרכים של הגוף לומר – “יותר מדי”, ולנסות להגן על עצמו. כדי לעזור לילד כמו אורי, צריך להתחיל קודם כל בהבנה. להבין שההתנהגות היא לא התקלה – היא האיתות. מתחת לפני השטח מתרחש תהליך תחושתי עוצמתי, ודווקא שם נדרשת ההתערבות. במקום לנסות לשנות את אופן התגובה – כדאי להבין מה מעורר אותה, ולפעול שם. התהליך שעבר אורי כלל מספר שלבים, שהמשותף להם היה הקשבה עמוקה לגוף. הוא למד לזהות את הרגעים שבהם הוא מתחיל להרגיש מוצף, ולבחון מה גרם לכך. הוא נחשף לתרגילים פשוטים של נשימות עמוקות, יצר לעצמו פינה רגועה בבית שבה הרגיש בטוח, קיבל אוזניות להפחתת רעש ושול tích מוטעה ובמשחקים מיוחדים שנבנו עבורו כדי לתרגל תגובה למצבים רועשים. באמצעות המשחקים האלה, הוא התחיל להבין איך גופו מגיב, ואיך הוא יכול להשפיע על התחושה שהוא חווה – לא על ידי הכחשה, אלא על ידי ניהול מודע של הקלט החושי. השינוי לא היה מיידי, אך הוא היה עמוק. ככל שאורי למד להכיר את גופו ואת תגובותיו, כך גדלה תחושת המסוגלות שלו. במקום לחוות את העולם כעוין, הוא התחיל להרגיש שיש לו כלים להתמודד. בבית, הוא היה רגוע יותר, פחות מתפרץ, מביע במילים את התחושות שלו. בבית הספר, המורה התחילה לראות שינוי – הוא השתתף יותר, הקשיב, חייך. לא כי הרעש נעלם – אלא כי הוא ידע מה לעשות כשהוא הגיע. גם בשדה החברתי, שבו קודם לכן התקשה להשתלב, נרשם שיפור. הוא הרגיש בטוח יותר ביוזמות חברתיות, ידע מתי לקחת מרחק, מתי לחזור, איך להסביר לחבריו מה מקשה עליו. התחושה שהוא יכול לנווט את עצמו בתוך סיטואציות חברתיות מבלי להרגיש מוצף – חיזקה את הביטחון העצמי שלו בצורה משמעותית. העיקרון המרכזי שעמד בבסיס התהליך של אורי הוא ניהול עצמי. היכולת להבין את הקשר שבין תחושות הגוף להתנהגות, לזהות את הגירויים שמפעילים אותנו ולדעת כיצד להגיב אליהם בצורה מודעת. זהו מפתח קריטי להתפתחות בריאה של ילדים, לא רק עבור מי שחווה רגישות חושית אלא עבור כל ילד באשר הוא. ילד שמרגיש שהוא מסוגל להשפיע על מצבו, שמבין את עצמו ושיש לו כלים להתמודד עם קשיים – הוא ילד שמפתח ביטחון עצמי, חוסן נפשי ויכולת טובה יותר לנהל מערכות יחסים. לעומת זאת, ילד שחווה שוב ושוב תחושות של הצפה מבלי להבין מה מקורן ומבלי לדעת איך להתמודד – עלול לפתח תחושת חוסר אונים, חרדות, תסכולים עמוקים ואף להימנע מסיטואציות חברתיות או לימודיות. עבורי, זו לא רק תובנה מקצועית – זו שליחות. אני פוגשת ילדים והורים רבים שמרגישים אבודים מול מצבים מהסוג הזה. הורים שמנסים הכל, מורים שמחפשים פתרונות, ילדים שמתקשים לשים במילים את מה שהם חווים. התפקיד שלי הוא להנגיש את הכלים – לעזור לזהות את הקלט החושי, להבין את משמעותו, ולבנות תהליך הדרגתי של ניהול עצמי. זה קורה במפגשים פרטניים, בסדנאות, בהרצאות – בכל דרך שמאפשרת להרחיב את ההבנה ולהעניק מענה אמיתי. האביב שבחוץ פורח – והוא מזכיר לנו עד כמה החושים שלנו פעילים. עבור ילדים כמו אורי, התקופה הזו דורשת רגישות מיוחדת. כאשר אנחנו מצליחים לזהות את האתגרים, לפעול נכון ולהעניק כלים מותאמים, נפתחת בפני הילדים דרך חדשה – דרך של שקט פנימי, של הקשבה לעצמם ושל חיבור טוב יותר לעולם שסביבם. אם התחברת לדברים, אני כאן – כדי ללוות, להדריך, להעניק כלים ולעזור לכל ילד למצוא את דרכו.
כשאת אומרת "כן" – למה את מתכוונת?
הסכמה, כפייה רכה ומה שביניהן: חינוך למיניות בריאה בעולם משתנה
אדית קורן - יועצת חינוכית ומדריכת הורים
בעידן שבו השיח על מיניות והסכמה הולך ומתפתח, עדיין קיימים אזורים אפורים שבהם גבולות ההסכמה מיטשטשים. מושגים כמו “כפייה רכה”, “לחץ חברתי” ו”הסכמה מתוך ריצוי” אינם תמיד מובנים דיים, ולעיתים קרובות נותרים מעורפלים. רבים אינם מבינים שהסכמה אינה מסתכמת רק בכך שאדם אינו אומר “לא”. האם היעדר התנגדות מספק? האם ניתן להניח שמי שנראה מהוסס אך אינו מביע סירוב ברור אכן מסכים? השאלות הללו הופכות קריטיות במיוחד כאשר עוסקים בחינוך למיניות בריאה בקרב בני נוער. בעידן המדיה החברתית, התרבות הפופולרית והלחצים הקבוצתיים, רבים אינם מקבלים את הכלים הדרושים להבנת המשמעות האמיתית של הסכמה. כדי להבטיח חברה שוויונית ובריאה, יש להבין שהסכמה אינה רק אמירה טכנית של “כן”, אלא ביטוי לרצון חופשי, מודע ואמיתי. כדי להיחשב כהסכמה אמיתית, יש למלא כמה תנאים בסיסיים. ראשית, ההסכמה חייבת להינתן ללא לחץ או כפייה. אדם צריך להרגיש חופשי לחלוטין לבחור אם להסכים או לא, ללא פחד מדחייה, מניפולציות רגשיות או לחצים חברתיים גלויים וסמויים. שנית, ההסכמה חייבת להיות מודעת, כלומר, על האדם להיות צלול ובעל הבנה מלאה של המצב ושל ההשלכות של החלטתו. מצב של חוסר צלילות דעת, למשל כאשר אדם נמצא תחת השפעת אלכוהול או חומרים משני תודעה, שולל את האפשרות להסכמה תקפה. שלישית, ההסכמה חייבת להיות אקטיבית ונלהבת. אין מדובר רק באי-התנגדות, אלא ברצון ברור ומוצהר להשתתף. אם מישהו נראה מהוסס, לא בטוח או אינו שלם עם הסיטואציה, יש לעצור ולוודא מה רצונו האמיתי. רביעית, ההסכמה היא מתמשכת וניתנת לשינוי בכל רגע. אדם רשאי לשנות את דעתו בכל שלב, גם אם בתחילה הביע נכונות. אין מדובר בחתימה על חוזה מחייב, אלא בתהליך דינמי הדורש אישור מתמשך. אם אחד מהתנאים הללו אינו מתקיים – אין הסכמה אמיתית. למרות המודעות הגוברת לנושא, עדיין קיימים מצבים רבים של כפייה רכה. כאשר שומעים את המונח “כפייה מינית”, רבים חושבים על כפייה פיזית בוטה, אך בפועל קיימת גם כפייה מסוג אחר, סמויה ועדינה יותר. כפייה רכה מתקיימת כאשר אדם מסכים לפעולה מינית לא מתוך רצון מלא, אלא בשל תחושת מחויבות, ציפיות מגדריות, לחץ חברתי או פחד מדחייה. הלחץ הזה עלול להגיע ממגוון מקורות, כולל החברה, התרבות הפופולרית והסביבה הקרובה. פעמים רבות, בני נוער נחשפים למסרים שאינם משאירים מקום לסירוב – מסרים שמלמדים אותם שגברים “צריכים להתעקש” ונשים “משחקות אותה קשות להשגה”. במקרים רבים, אמירות יומיומיות כמו “אם היא אומרת לא, היא בעצם מתכוונת כן” מחלחלות לתודעה, ומטשטשות את ההבנה הבסיסית של מושג ההסכמה. כפייה רכה אינה מתרחשת רק בקרב בני נוער או במפגשים אקראיים, אלא גם בתוך מערכות יחסים ממושכות. לעיתים קרובות, אדם מרגיש מחויב להסכים לקיום יחסים עם בן או בת הזוג מתוך חשש שהסירוב יתפרש כחוסר אהבה או יסכן את המשך הקשר. כאשר אדם מרגיש שאין לו ברירה אלא להסכים, גם אם לא נאמר לו זאת ישירות, מדובר בלחץ שמערער את חופש הבחירה האמיתי. כאשר אחד מבני הזוג מרגיש מחויב להסכים על מנת לרצות את האחר, הדבר עלול להוביל לתחושות של חוסר נוחות, חרדה ואף טראומה רגשית. אחת הטעויות הנפוצות היא ההנחה שהיעדר התנגדות פירושו הסכמה. למעשה, ישנן סיבות רבות לכך שאדם אינו מביע התנגדות מפורשת. אחת התגובות האפשריות למצבי לחץ היא שיתוק רגשי – תופעה פיזיולוגית-פסיכולוגית שבה אדם מאבד את היכולת להגיב בזמן אמת, ולכן אינו מביע התנגדות גם כשהוא אינו מסכים. ישנם גם מקרים שבהם אנשים חוששים מתגובה שלילית. פחד להיות מתויגים כ”יבשים”, “מתחסדים” או “לא זורמים” עלול לגרום להם להימנע מהבעת סירוב. נוסף לכך, רבים גדלים לתוך חינוך שמכשיר אותם לרצות אחרים, להיות “נחמדים” ולא “לעשות בעיות”. חינוך זה מקשה עליהם להציב גבולות ברורים ולבטא את תחושותיהם באופן ישיר. כדי להתמודד עם סוגיות אלה, עלינו להטמיע חינוך למיניות בריאה מגיל צעיר. יש ללמד ילדים ונערים לזהות את רגשותיהם ולבטא אותם בצורה ישירה, להכיר בזכותם המלאה לסרב, ולדעת שהסכמה אינה מחויבות אלא בחירה מודעת וחופשית. חינוך זה חייב להקנות לילדים הבנה ברורה של גבולות אישיים, וללמד אותם שאין זה תפקידם לרצות אחרים על חשבון עצמם. שינוי הציפיות החברתיות הוא חלק בלתי נפרד מהפתרון. יש להפסיק לחנך נערות להיות “זורמות” ונערים להיות “אסרטיביים”, וליצור שיח חדש שבו ההדדיות והכבוד עומדים במרכז. חשוב גם ללמד בני נוער להכיר את משמעותם של פערי כוח והשפעתם. כאשר קיים הבדל משמעותי בגיל, בניסיון או במעמד חברתי, האחריות ליצירת תקשורת שוויונית גדלה. במקרים כאלה, גם אם ההסכמה נראית כביכול ברורה, על הצד המנוסה יותר לוודא שההסכמה מתקיימת בתנאים שוויוניים. לצד חינוך ישיר, יש צורך בשינוי עמוק של המסרים התרבותיים שאנו צורכים. התרבות הפופולרית משפיעה במידה רבה על האופן שבו בני נוער תופסים מערכות יחסים ומיניות. סרטים, סדרות ושירים רבים מציגים דמויות הגורמות לבן או בת זוגם להיכנע ללחץ, ומשדרים מסר סמוי לפיו “התעקשות” או “חיזור מתמשך” מובילים לתוצאה הרצויה. שינוי תפיסות אלה מצריך עבודה מתמשכת ברמה הציבורית, התקשורתית והחינוכית. השיח סביב הסכמה חייב לעבור שינוי מהותי. מדובר לא רק בעניין משפטי, אלא בשאלה של תרבות, חינוך וכבוד הדדי. כדי ליצור חברה שבה מערכות יחסים מבוססות על ביטחון, אמון ושוויון, עלינו לחנך מגיל צעיר שהסכמה אמיתית היא בחירה מודעת, חופשית ונלהבת – לא רק היעדר התנגדות. הדרך לשינוי מתחילה בחינוך, אך חייבת לכלול גם שינוי רחב יותר בתפיסות החברתיות והתרבותיות. שינוי חינוכי משמעותי עשוי להוביל לדור שלם של אנשים שיידעו לבחור מתוך רצון אמיתי, ולא מתוך כפייה סמויה. רק כך ניתן יהיה לבנות עולם שבו מיניות בריאה מבוססת על הדדיות, תקשורת פתוחה וכבוד – ולא על לחץ, ריצוי או כפייה רכה. אדית מקורן, יועצת חינוכית מדריכת הורים.
הורים משמחים
צפי מן - יועצת ומדריכת הורים
בימים קשים אלה כאשר אחינו ואחיותינו חטופים וסובלים במנהרות החמאס, כאשר עמנו מפולג, כאשר איבדנו ממיטב בנינו ובנותינו, כשחיילים נלחמים וחיילים נופלים ונפגעים, כאשר אין אמון בהנהגה, כאשר הביטחון האישי מעורער, אנו משתדלים לשמור על תפקוד ועל שגרה יומית. עלינו כהורים לשמש מנהיגים לילדנו, כיוון שילדים רואים בהוריהם מנהיגים של הבית, של המשפחה. אותם לא מעניין איך הממשלה מתפקדת. חשוב שהורים ייקחו על כך אחריות, כדי שהילדים יחושו ביטחון. על ההורים להעביר מסר של ביטחון, של שליטה במצב, של תפקוד. עלינו כהורים לדאוג לעצמינו ולרווחתנו הנפשית. הילדים הם בבואה של ההורים. הילדים קוראים את הוריהם והמסרים עוברים, ככל שההורה ישדר רוגע כך גם הילדים ירגישו, לכן כדאי שתיקחו הרבה אוויר ותנשמו עמוק (נשימות עמוקות הן כלי להרגעה). צאו לחופשה, צאו לטייל, צאו לטבע, צאו לבלות, לשחק, לרקוד, לטפל בבעלי חיים, להתחבק ולאהוב, להיפגש עם חברים. היו עסוקים ומועילים למען עצמכם, למען ילדיכם. אנו עומדים לחגוג את חגי האביב. לי קשה לאחל "חג שמח" ואני אומרת "חג טוב", אבל תפקיד ההורים ליצור אווירה שמחה במשפחה. אנחנו בתקופה מדאיגה ועצובה אבל את השמחה צריך ליצור. ואל תיפול רוחנו. יש לנו עם נפלא וארץ נהדרת. נהיה עסוקים בטוב, מאמינה שהטוב יגיע. וכמילות השיר: "תתארו לכם עולם יפה, פחות עצוב ממה שהוא ככה".
הורות בעידן המדיה החברתית
.jpg)
ליאור הימל
לימור הימל מקדמת התפתחות ותנועה במוסיקה, מרכז ליאורי , גן עם אמא.
המדיה והרשתות החברתיות הפכו לחלק בלתי נפרד מחיינו היומיומיים, אך עם כל היתרונות שהן מציעות הן גם יכולות להשפיע לרעה על אמהות צעירות, על הורות בתחילת דרכה ויש יאמרו על הורות בכלל, וכל זאת במגוון דרכים ואופנים. הצפת תוכן מכוון וממוקד עבור אמהות אלו, הופכת את עולמן למציאות מדומה. המציאות הניבטת מרשתות אלה: פייסבוק, אינסטגרם, טיק טוק, הינה הכוונה ביד מכוונת "ודוגמא" להשגת מציאות מושלמת, אליה האמהות חייבות, צריכות ואמורות לשאוף. מציאות מדומה זו כמובן שאינה עולה בקנה אחד עם המציאות האמיתית, ועם הקושי האמיתי שמלווה הורות צעירה או הורות בכלל. דיסוננס זה גורם לא אחת למצב נפשי קשה, בעיקר לאחר לידה, ובמקרים מסוימים אף לדיכאון, לחוסר תפקוד, לאבדן הדרך, לתחושת חוסר ביטחון. כל הלו מהווים כר פורה לפריחתם של יועצים ויועצות למינהם: יועצי הנקה, יועצי שינה, יועצי תנועה, הדרכת הורים, הדרכת ניהול זמן ועוד ועוד. נפגשנו עם ליאור הימל בעלת המרכז "ליאורי" כאן אצלנו במושבה. המרכז קיים מזה שמונה שנים, והוא בעצם "גן עם אמא". גן יחודי, בו הילדים מגיעים עם אמותיהם לגן. במרכז מתקיימים גם חוגי אחר הצהריים, הרצאות להורים, חוגי מוזיקה ותנועה לגילאי שנה ועד שלוש. ליאור עצמה היא גם אמא לשתי מתוקות ונשואה לברק. בהכשרתה, ליאור גננת B.Ed לגיל הרך, בוגרת מכללת וינגייט, מקדמת תרפיה במוסיקה ותנועה לגיל הרך. לדברי ליאור: "בעולם הדיגיטלי המודרני, עם הרחבת כלי התקשורת והזמינות הנרחבת של המידע, ניכרת הגדלת "הלחץ" על אמהות צעירות להיות מושלמות בתפקידן. זאת אומרת ממש לספק הכל - להיות גם אישה מצליחה בקריירה ובמקביל להיות אמא מושלמת ואקטיבית". המידע והתמונות המוצגים במדיה ברשתות החברתיות לא תמיד משקפים את המציאות. למעשה, הם ממש לא משקפים את המציאות האמיתית. פרופילים מסודרים של בלוגרים ובלוגריות, תמונות מסודרות, אלו מייצגים רק חלק קטן מהמציאות, ונוטים להקשות על ההרגשה של אמהות, כאשר הן משוות את עצמן אליהן. התמונה האידיאלית המוצגת ברשתות החברתיות ובמדיה, יוצרת מציאות ואידיאלים שאינם ניתנים להשגה. כתוצאה מכך, עלולה להיווצר אצל האם הצופה, תחושת נחיתות ואי שוויון. אמהות צעירות, המסתמכות רבות על מדיה ורשתות חברתיות לעזרה ולתמיכה, יכולות דווקא לחוות התמוטטות חמורה של תמונת האימהות שלהן עצמן, ולהרגיש כי הן אינן מספיקות, או לא יכולות להתמודד עם דרישות התפקיד ועם הסטנדרט "המושלם" הניבט מהמדיה החברתית הלא מציאותית. הזמינות הלא מוגבלת של המידע וההשוואה לאחרות, עשויה לגרום לתחושת אי יכולת ומסוגלות ואף לדיכאון. לעומת מצב העניינים העכשווי המודרני, יש לחזור מעט לאחור, ולהשוות לדור ההורים הקודם - הורינו, שגידלו ילדים ללא מעורבות רשתות חברתיות. גידלו והצליחו בכך לא רע, תוך ששאבו מידע רלוונטי ממקורות אחרים. אמהות בדור זה גידלו את ילדיהם במעין קומונות. בתוך מעטפת של קהילה בתמיכה ועזרה פיזית ממשית האחת ברעותה. לעיתים גם היתה סבתא, אחות בוגרת או דודה בתמונה. לעיתים התערבו גם אנשי מקצוע, בטיפות החלב או במסגרות חינוכיות ויעוציות אחרות. דוגמא לסוגיית הורות עכשווית ורלוונטית, אשר הפכה פופולרית באמצעות הרשתות החברתיות, היא רנסנס השינה המשותפת של הורים, בחדר אחד, עם תינוקות ופעוטים, לעיתים אף עד גיל 5. מדובר בתופעה מאוד מקובלת הנחשבת לטרנדית ואף מגניבה. ואולם, כל אמא צריכה לבדוק עם עצמה ועם עצמה בלבד (אולי גם עם בן זוגה), האם אכן מתאימה לי שינה משותפת? האם המיטה שלי אכן מתאימה לשינה משותפת? האם אני ובעלי שוחחנו על כך, ואכן זה מתאים לשנינו? האם נכון לנו עכשיו להכניס את הילדים לחדר השינה ולאבד בעצם את הפרטיות שלנו, את הזוגיות שלנו לתקופה לא מבוטלת של זמן ? והאם איני מוכנה לשינה משותפת מהפחד שיהיה זה הרגל שקשה לשינוי? ואולי בעצם חייבת האמא להקשיב לעצמה, לתוך תוכה, ולתת מנוח לגופה ולנפשה וכן לאפשר שינה עם התינוק, ולו לתקופה מוגבלת עד אשר תוכל להתאפס, לאזור כוחות, ולהתארגן מחדש לחיים החדשים הכרוכים בשינה המשותפת. האינטואיציה ההורית היא תחושה נפשית, רגש, המעידה על מצב רוח, או על תחושה כלפי מצב או אירוע מסוים ללא שימוש בהיגיון פורמלי. התרחקות מהמדיה החברתית, ככל האפשר, יכולה להביא לשיפור באינטואיציה האימהית וההורית, מאחר והרשת החברתית יכולה להיות מקור למידע שגוי ואף לשיח מוטה ומטעה, כזה המשבש את התחושות האינטואיטיביות הטבעיות. נראה כי הפרידה, ולו החלקית, מהמדיה החברתית, עשויה להקל על התרכזות בהורות ובאינטואיציה האימהית הפנימית שלנו. לימור הימל מקדמת התפתחות ותנועה במוסיקה, מרכז ליאורי , גן עם אמא.
דחיית סיפוקים מיומנות לחיים מאושרים
אדוה רדא- מומחית S.M.L לגיל הרך.
בתקופתנו, כאשר הכל נגיש וזמין בלחיצת כפתור, דחיית סיפוקים היא מיומנות שהולכת ונעשית חיונית יותר, הן עבור ילדים והן עבור מבוגרים. היכולת להתאפק ולהמתין מבלי לקבל מיד את מבוקשנו מהווה כלי משמעותי, שמעניק לילדים כלים להתמודדות עם אתגרים, לחיזוק הסבלנות וההתמדה, וכמובן להגברת תחושת השליטה העצמית שלהם. המצב הרגיש במדינה עלול לגרום לנו, ההורים, להגיב לעיתים בקצרה, ואף למהר לכעוס על חוסר הסבלנות של ילדינו. אך דווקא במצבים אלה חשוב שנהיה קשובים לצורך הרגשי שלהם. למעשה, עבור ילדים מסוימים, הצורך לקבל את מה שהם רוצים כאן ועכשיו הוא צורך בסיסי, כמעט אינסטינקטיבי. כאשר ילד מבקש דבר מה ואינו מקבל אותו מיד, עשויות להתעורר בו תחושות תסכול, אכזבה ואף כעס תחושת חוסר השליטה במצב עלולה להיות מאתגרת במיוחד עבור פעוטות וילדים צעירים, שעדיין לומדים כיצד להתמודד עם רגשותיהם. מבחינתם, עיכוב בסיפוק הבקשה נתפס לעיתים כ”לא” מוחלט, והם מתקשים להבין שמדובר רק בדחייה זמנית. תהליך דחיית סיפוקים מלמד את הילד להתמודד עם רגשות קשים ולהכיר בהם – להבין שזה בסדר להרגיש תסכול ואפילו אכזבה. במקביל, הוא לומד שכל רגש כזה הוא זמני, ושיש לו את הכוח והיכולת להתגבר עליו. בתחילת הדרך, התסכול עשוי להיות עוצמתי, במיוחד עבור ילדים רגישים יותר, אשר זקוקים לתמיכה ולהכוונה. עם זאת, ככל שהילד או הילדה לומדים לדחות סיפוקים, מתפתחת אצלם היכולת להכיר ברגשותיהם ולהתמודד איתם בצורה בריאה ומאוזנת. כהורים, חשוב שנבין את הקושי הרגשי הכרוך בתהליך הזה ונעזור לילד לצלוח אותו. כאשר אנו ניגשים אליו מתוך אמפתיה ומכירים בכך שהתסכול שהוא חווה אמיתית, אנו מעניקים לו תחושת ביטחון שמישהו דואג לו באמת. במקביל, אנו גם מלמדים אותו שיעור חשוב לחיים: לא כל דבר צריך לקרות באופן מיידי, ולעיתים המתנה קצרה יכולה להוביל לתחושת סיפוק גדולה ומשמעותית הרבה יותר. לימוד באמצעות משחק הוא כלי רב-עוצמה עבור ילדים, ולעיתים אף יעיל הרבה יותר ממילים בלבד. כאשר אנו אומרים לילד “חכה בסבלנות”, המסר עלול להיתפס בעיניו כדרישה מופשטת, שקשה לו להבין או ליישם. לעומת זאת, כאשר אנו מלמדים את דחיית הסיפוקים דרך משחק, כמו “השעון המתוק”, הילד חווה למידה מוחשית, מהנה וברורה. המשחק מעניק לילד הזדמנות לתרגל סבלנות באופן פעיל, מה שגורם לו להרגיש מעורב ומחובר יותר לתהליך. דרך המשחק, הילד לא רק שומע את המסר – הוא חי אותו, מתמודד עם האתגרים שבו, וחווה תחושת גאווה כאשר הוא מצליח להתאפק ולהתגבר. אז איך נלמד את הילדים שלנו את המיומנות החשובה הזו בדרך קלילה ומהנה? בדיוק לשם כך נועד המשחק “השעון המתוק”, שתוכלו לשחק עם ילדיכם בבית. איך לשחק ב”השעון המתוק” עם הילדים? הרעיון פשוט: בכל פעם שהילדים מבקשים משהו קטן ולא דחוף, כמו ממתק או צפייה בתוכנית טלוויזיה, אנו מזמינים אותם “לסובב את השעון”, כלומר, מבקשים מהם להמתין מספר דקות לפני שיקבלו את מבוקשם. שלב ראשון: עם פעוטות, מומלץ להתחיל בהמתנה של 30 שניות. שלב מתקדם: עם ילדים גדולים יותר, התחילו בדקה וחצי והאריכו בהדרגה את משך ההמתנה, בהתאם לגילם ולרמת הסבלנות שלהם. במהלך ההמתנה, ניתן לשלב פעילות קצרה ומשעשעת. לדוגמה: לספור יחד בקצב איטי עד עשר או לשיר שיר אהוב או לקפוץ על רגל אחת ואחר כך על השנייה. אפשר גם כל רעיון יצירתי אחר שעולה בדמיונם של הילדים. מה הילדים לומדים דרך המשחק? “השעון המתוק” מאפשר לילדים לחוות את ההתרגשות שבציפייה ואת הסיפוק שמגיע כאשר הם מצליחים לעמוד באתגר. עבורם, המשחק אינו רק תרגול בהתאפקות, אלא גם דרך חווייתית לחיזוק הביטחון העצמי. הם לומדים להתמודד עם סיטואציות שבהן אינם מקבלים את מבוקשם באופן מיידי, ומפתחים כלים חשובים להתמודדות עם אתגרים בעתיד. חיזוק תחושת הניצחון במשחק – חיזוק הביטחון העצמי בכל פעם שהילדים מצליחים לנצח את “השעון המתוק” ולהתאפק, הם לא רק מקבלים את מה שרצו, אלא גם חווים תחושת ניצחון אישית. התחושה הזו בונה את ביטחונם העצמי, ומעניקה להם כלים שיעזרו להם להתמודד עם מצבים מגוונים בחייהם. המשחק אינו רק פעילות מהנה, אלא שיעור חשוב לחיים – המעניק לילדים תחושת שליטה, גאווה, ויכולת להבין שהמתנה יכולה להוביל לתוצאות מרגשות ומשמעותיות. למה זה כל כך חשוב? במחקרים רבים נמצא כי דחיית סיפוקים היא מיומנות קריטית שמסייעת לילדים להתמודד עם קשיים, לתכנן את פעולותיהם בצורה מושכלת ולהגיע להישגים גבוהים יותר. היכולת להתאפק, להמתין ולהתגבר על הצורך המיידי היא כישרון יקר ערך, שמעניק לילדים יתרון משמעותי בחיים ומסייע להם להפוך לעצמאיים ובעלי חוסן נפשי. אחד המחקרים הידועים ביותר בתחום זה הוא “ניסוי המרשמלו” שנערך באוניברסיטת סטנפורד על ידי הפסיכולוג וולטר מישל. במסגרת המחקר, ילדים בגילאי 4-6 הושבו בחדר עם מרשמלו או חטיף אחר שהם אוהבים. נאמר להם כי באפשרותם לאכול את החטיף מיידית, אך אם יצליחו להמתין 15 דקות מבלי לאכול אותו, יקבלו חטיף נוסף. חלק מהילדים הצליחו להמתין, בעוד אחרים העדיפו לאכול את החטיף מיד. הממצאים הראו כי הילדים שהצליחו לדחות את הסיפוק הפגינו בהמשך חייהם יכולות גבוהות יותר בניהול עצמי, הצלחה בלימודים ובקריירה, וכן קשרים חברתיים יציבים ומספקים .כאשר אנו מלמדים את ילדינו לדחות סיפוקים, אנו עוזרים להם להבין שהם אינם תלויים בגורמים חיצוניים כדי לחוש אושר. להיפך, הם מגלים שהסיפוק האמיתי מגיע מתוכם – מתוך השליטה העצמית והיכולת להתאפק. חיזוק החוזקות האישיות של הילד נועד לעזור לילדים להצליח בפעם הבאה שהם נתקלים בקושי, מומלץ לשוחח עימם על החוזקות האישיות שלהם. דרך טובה לעשות זאת היא באמצעות שאילת שאלות. חשוב לשאול את השאלות הללו רק לאחר שהילד הצליח להתגבר על הקושי ולחוות תחושת הצלחה. שאלות לדוגמא: "איך הצלחת לחכות את כל הזמן הזה?", "איזה כוח-על עזר לך להתאפק?", "איך הרגשת כשחיכית בסבלנות?", "האם היה לך קשה להמתין, או שהצלחת להתגבר?". שאלות אלו מעודדות את הילדים לזהות את החוזקות שלהם ולהבין כיצד להשתמש בהן במצבים נוספים בעתיד. הן לא רק מחזקות את תחושת המסוגלות, אלא גם מעניקות להם כלים להתמודדות עם אתגרים חדשים ובמצבים אחרים בחיים. הורים מוזמנים לנסות בבית עם ילדיהם את משחק “השעון המתוק”, זוהי דרך נפלאה ללמד את ילדינו שיעור חשוב לחיים – בצורה קלילה, מהנה וחווייתית. וכשכולנו בקהילה כה קרובים זה לזה, נשמח להפגש כאן אצלנו במושבה וממש לשמוע מכם: איך היה לכם? האם הילדים הצליחו לנצח את השעון? איך הם הרגישו? זכרו, כל סיפור קטן שתשתפו הוא צעד גדול בדרך לגידול ילדים עצמאיים, בטוחים בעצמם ומלאי חוסן נפשי. אדוה רדא, מומחית S.M.L לגיל הרך. מלווה התפתחותית, מפענחת ציורי ילדים. מדריכה צוותים חינוכיים והורים. מייסדת ומנהלת מרכז התפתחותי – "הַבַּיִת שֶׁלָּנוּ". הוציאה את ספר הדרכה להורים "לְהִתְבּוֹנֵן, לְהַקְשִׁיב, לִפְעֹל". קישור לאתר https://habait-shellanu.com/
להרגיע בחרדה
צפי מן - יועצת ומדריכת הורים
במציאות הבלתי אפשרית בה אנו חיים: המלחמה המתמשכת ללא סוף ותכלית, חיילינו המגויסים, חיילינו הנופלים, הנפצעים, אלו ההמונים שנפשם פצועה, המשפחות מתרסקות, רבות מאבדות פרנסתן. גם המפונים מהדרום ומהצפון אשר רבים מהם עדיין גולים בארצם, חלקם איבדו בתים ואינם יכולים לשוב למעונם ולשגרת חייהם מצויים במצב בלתי אפשרי - ילדים אינם במסגרות החינוכיות הקבועות עם חבריהם המוכרים. החיים השתבשו, חוסר וודאות, חשש מפני הבאות. אלו שנפגעו בשבעה באוקטובר איבדו בני משפחה, וחוו את זוועות מפלצתיות המחבלים. אך בעצם כולנו שחווינו וחווים טראומה לאומית מתמשכת החורצת בנו צלקות. ומה על אחינו החטופים שעוברים התעללות, ייסורים וסבל? ומשפחותיהם החוות חוסר וודאות וחששות מפני העתיד. כמעט כל העם בנושא הזה פגוע. כל אזרח חושש וחושב כי אפשר שהוא או בן משפחתו היה חטוף. באיזו הרגשה אפשר לחיות כשאין לך בטחון בהנהגת המדינה, שתעשה הכול להצילך ולא להפקירך ולוותר עלייך. בעיני: חיי אדם הם מעל הכול. אין ספק, אויבינו יתנו לנו עוד הרבה הזדמנויות להילחם בהם. אז מה אנו עושים כהורים לסייע להתמודד ולהרגיע חרדות בנסיבות שכאלו? •משתדלים לשמור על שגרה וסדר יום לילדים (זמני ארוחות, זמני משחק ויצירה, בילוי במקומות עם מרחבים מוגנים, מפגש עם חברים, חוגים, ספורט ועוד). •לא מאבדים תקווה ומעבירים מסר שהעתיד יהיה טוב יותר. •מאמינים ומסבירים שבכל זאת אנחנו עם חזק, יש לנו צבא עם חזק ויש לנו גם ידידים בעולם שיעזרו לנו. •צופים פחות בחדשות אבל מתעדכנים, ואת הילדים להרחיק מהחדשות ומהטלוויזיה. המידע מפחיד את הילדים או מצריך תיווך של מבוגר. •נוקטים אמצעי בטחון, ממ"ד, מקלט, חדרי בטחון מצוידים ופועלים לפי הנחיות פיקוד העורף כי זה מציל חיים. •מכינים מרחב מוגן נוח ונעים עם משחקים וכל הציוד הנדרש. •נמצאים עם הילדים, עונים על שאלותיהם שירגישו ששומרים ומגנים עליהם. •משחקים איתם, מחבקים, מלטפים ומנשקים. •תנו מקום ולגיטימציה לרגשותיהם, לפחד, לבכי, לחששות. •תנו מקום לצרכים כמו לישון בממ"ד או עם ההורים. •מנעו כניסה שלהם לטלפונים שיכולים להעביר תוכן מפחיד ומאיים עם השלכות לעתיד. •תנו להם תפקידים אחראיים: "אתה מוציא את הכלב", "אתה מפנה מדיח" וכדומה. מומלץ תפקידים שהם בוחרים. •בזמן זה אפשר להתגמש ולשנות את החוקים והסדרים, למשל: יותר מסכים, שעת שינה מאוחרת יותר, יותר ממתקים וכו'. •רגעי כיף משותפים: ספורט, מוזיקה, סיפורים מצחיקים, ריקוד והנאה שמספקים חוויה חיובית ונעימה. •צאו כמה שיותר החוצה לאוויר, לאור, לנשום בקרבת הבית. •למדו אותם לנשום נשימות מרגיעות, לקחת הרבה אוויר מהאף לריאות, לעצור (אפשר לספור עד שלוש) ולנשוף מהפה נשיפות ארוכות (בספירה עד שש). •לשמור על קשר עם חברים ובני משפחה. תפקיד ההורה לתווך את המציאות בהתאם לגיל, להתפתחות ולמצבו של הילד. כשההורה משדר בטחון, רוגע ושיש מה לעשות, הילד חש בטוח. קחו עזרה בעצמכם, ולעולם לעולם לא לאבד תקווה כי "לא אבדה תקוותינו". "התקווה היא חלומם של אנשים ערים" (אריסטו) "דבר אינו גורם לייאוש כה גדול, כמו אי יכולתנו למצוא סיבה כדי לקוות" (מקיאוולי) בתקווה לימים טובים ולבשורות טובות