עיתון קהילתי, מקומי וליברלי באבן-יהודה
פנתר משיכון ב' גוף ראשון
איציק חדד - סופר, סוחר, צורף ומורה.
היה לי חלום. רציתי לשחק כדורגל בפארק. הבעיה שבשיכון שאני גר בו אין פארק. מה שיש זה שערים קטנים. משטח אספלט, שתי אבנים במרחק של כמטר ועשרים סנטימטר, שלוש על שלוש ויאללה. אני רציתי יותר. שמש צהובה, שמים כחולים, דשא ירוק, נעלי פקקים של פומה וכדור של אדידס. הכדור מגיע אלי, אני מלהטט ועובר שחקן ועוד שחקן ועוד שחקן ואז את השוער ומגלגל בנונשאלנט את הכדור לרשת סטייל אלי אוחנה. לאחר שהייתי מבקיע הייתי מרים אצבע, מחייך בצניעות כאילו אומר, "הכל מן אללה. אני רק הצינור". סיפרתי את החלום לחברים בשיכון, ניסיתי להלהיב אותם. אבל הם לא רצו יותר. "איזה פארק ואיזה נעלי פקקים. הכי טוב בשכונה. ליברפול באנגליה שיכון ב' בישראל". אח שלי שגדול ממני בשנתיים גם הוא לא רצה. " מה פארק? עזוב אותך נו. אמא הכינה שניצלים, כל שניצל בגודל של הראש שלך ואתה מדבר איתי על פארק". בימי שישי עבדתי בשליחויות פרחים ובפורים קיבלתי דמי פורים ולמחרת בשושן פורים ידעתי בדיוק מה אני צריך לעשות. עליתי על קו האוטובוס שיוצא מחוץ לשכונה לעיר. במשך הנסיעה הסתכלתי בחלון וראיתי כיצד האוטובוס חולף על פני השיכונים בשכונה ויוצא ממנה. מרגע שיצא, האוטובוס נעשה לאנייה, הכביש לאוקיאנוס ואני למרקו פולו היוצא לתור אחר יבשות נעלמות. מסיפון האנייה ראיתי משאיות סמיטרלייר שהפכו לאניות גדולות ועצומות, רכבים לסירות מפרש, אופנועים לדולפינים מקפצים בירכתיים, עורבים לשחפים ולפתע, צעקתי לרב החובל, "יבשה"!!! רב החובל עגן בנמל וירדתי מהאנייה רועד מהתרגשות היישר לתחנה המרכזית. ניגשתי לחנות ספורט שראיתי כדי לרכוש נעלי פקקים של פומה. מדדתי את הנעליים, קיפצתי במקום, הרגשתי אלי אוחנה ואז המוכר נקב במחיר. רוקנתי על הדלפק את כל מה שהיה לי והיו חסרים לי 120 שקלים. הסתכלתי על המוכר בתחינה, עוד שניה אני מתחיל באמירת סליחות ומוכר הנעליים לא שעה לתחינתי והציע נעליים זולות יותר. שתקתי והנהנתי בצער. לבסוף אמר, "תראה בויה, 50 שקל אני סופג אבל אתה צריך להביא עוד 70". יצאתי מהחנות וחשבתי מאיפה אני מביא עוד 70 שקל. נזכרתי שלפני איזה שנה הייתי בתחנה המרכזית ואשה בשנות ה30 לחייה, לבושה בשמלה ומטפחת צבעונית מעטרת את ראשה נגשה אל התחנה שבה עמדתי. היא אמרה שהיא צריכה להגיע לצפת ונתקעה ללא כסף והילדים שלה מחכים לה בבית. נתתי לה 5 שקלים וכך עשו מספר אנשים בתחנה. היו כאלה גם נתנו לה שטרות של 20. אחר כך עקבתי אחריה וראיתי אותה מתרחקת כ50 מטרים והולכת לתחנה אחרת ומספרת להם סיפור וגם שם ראיתי אנשים מכניסים יד לכיס ומרעיפים עליה מטבעות ושטרות. הבנתי שלצפת היא לא תגיע אף פעם. נכנסתי לתחנה המרכזית, ניגשתי לתחנה אקראית, הכנתי סיפור על שבו אני צריך להגיע לעכו לאזכרה של אבא שלי ובדיוק הארנק הלך לי לאיבוד. עמדתי בתחנה, בלעתי רוק, אמרתי, "סליחה, אולי אתם יכולים לעזור לי". משהי שאלה אותי מה אני צריך והתחלתי להתבלבל ולגמגם והתביישתי והלכתי משם. התיישבתי על ספסל, עצמתי עיניים ודמיינתי עצמי עם נעלי הפומה, מכדרר במגרש דשא, שחקן יריב ניגש לחטוף את הכדור ואני מטעה כאילו הולך לימין ואז חותך לשמאל ועובר את השחקן. התרגיל מזכה אותי בתשואות ואז ניגש אליו עוד שחקן יריב ואני עושה הטעיה הפוכה, כאילו הולך לשמאל ואז חותך לימין, עובר את השחקן ומחצי מגרש משחרר בעיטה אימתנית שהולכת ישר לחיבורים של שער היריבה. מעוצמת הבעיטה השוער לא זז והקהל בטרוף ואני על דשא ירוק, מניף אצבע לעבר שמיים כחולים. פקחתי עיניים, קמתי מהספסל והלכתי אל מוכר הנעליים. "אין לי 70 שקל אבל אני חרוץ. תן לי לעבוד אצלך בחנות תמורת ה70 שקל". המוכר בחן אותי, פתח מגירה והוציא משם כמות גדולה של פליירים. "תקשיב בויה, אני אעבוד אתך באמונה. אתה הולך לכל הבניינים פה בסביבה ושם להם את הפליירים בתיבות הדואר". במשך 3 שעות חילקתי את הפליירים, חזרתי לחנות, נתתי לו את הכסף, נעלתי את הנעליים וקיפצתי בהן בהנאה. את נעליי הגלי שאיתן הגעתי הנחתי בשקית הניילון של נעלי הפומה ושאלתי את בעל החנות אם הוא יודע איך מגיעים לפארק צמרות. בעל החנות הנחה אותי ולאחר 20 דקות, עברתי בין בניינים רבי קומות, חציתי את הכביש ונכנס בשערי הפארק. ראיתי מספר מגרשים בהן קבוצות משחקות בניהן. ידעתי עוד מהשכונה שלא מכניסים סתם ככה שחקן שבא מבחוץ. הגעתי למגרש בו שחקני הקבוצות נראו בני גילי והתחלתי לצפות במשחק. הם שיחקו שבע על שבע עם שערים כמעט חוקיים ממש כמו בגול סטאר. ראיתי שממתינה בחוץ קבוצה להיכנס וחסרים שם שני שחקנים. הייתי צריך ליצור קשר, להבליט את עצמי כדי שישימו לב אלי. למזלי הכדור יצא מהמגרש ועף לעברי. "היי ילד עשה טובה, תביא את הכדור". החזרתי בבעיטה יפה וזכיתי מצד שחקני המגרש ל"תודה אחי". עמדתי שם בידיעה שיש סיכוי שיעוף לשם שוב כדור ואכן זה מה שקרה. שוב החזרתי בבעיטה מסובבת ושוב זכיתי לתודה וקיפצתי מעט במקום כאילו עושה חימום לקראת משחק. כל משחק נמשך רבע שעה או שני גולים. המשחק הסתיים והקבוצה שעמדה בחוץ נכנסה. היה חסר להם שני שחקנים אז הם בחרו את השחקן החזק ביותר מהקבוצה המפסידה ופנו אלי. "היי ילד, רוצה לעמוד בשער?" אף אחד לא רוצה לעמוד בשער. תפקיד כפוי טובה ששמור לשחקנים שאינם מטיבים לשחק. למרות זאת רציתי בטח שרציתי. ככה יוצרים קשר. ידעתי שאם ננצח יהיו מבסוטים עלי ואחר כך יש סיכוי טוב שיחליפו אותי בשער. חשבתי שלעמוד בשער הייתי יכול גם יחף ואני נועל נעליי פומה ואם רק יתנו לי הזדמנות יראו איזה שחקן גדול הגיע לפארק. המשחק הלך טוב. דפקתי שתי עצירות גדולות שזיכו אותי למחיאות כפיים וקריאות מצד שחקני הקבוצה, "טוב שוער, טוב". "יש שוער בשער ינעאל העולם". "וואלק אתה פנתר". הקבוצה שלי הובילה אחד אפס. הכדור הגיע אלי ומישהו מהקבוצה בחוץ שממתינה לתורה צעק, "דקה לסיום". הבנתי שהמשחק עומד להסתיים ועברה בי מחשבה שבגלל שאני חדש ודפקתי שתי עצירות גדולות אז ישאירו אותו שוב בשער. אני לא קניתי נעליים והגעתי לפה כדי לעמוד בשער. הרגשתי שאני חייב לתת תרגיל יפה ומרשים. משהו בקטנה שיבינו שיש כאן חלוץ מבוזבז. הכדור מגיע אלי ובמקום לקחת את הכדור בידיים ולהעביר זמן עד לסיום, עצרתי את הכדור ברגל והתקדמתי מעט. ניגש אלי שחקן מהקבוצה היריבה, הטעיתי כאילו הולך לימין אבל חותך לשמאל ועברתי אותו. התרגיל זיכה אותי במחיאות כפיים מהיושבים מחוץ למגרש דבר שהכניס בי אדרנלין והחלטתי לעבור את גם את השחקן השני שהגיע אלי בריצה. הטעיה לשמאל, חיתוך לימין ואז לשחרר בעיטה מחצי מגרש ישר לחיבורים ולא לשכוח להניף את האצבע. אבל שלא כמו הראשון, השני לא אוכל את ההטעיה וחוטף את הכדור ומוסר לראשון אותו עברתי קודם שמגלגל את הכדור לשער בזלזול ומניף אצבע לשמיים. עשר שניות לסיום הקבוצה היריבה צוהלת והקבוצה שלי מסתכלת עלי בתימהון. מישהו שואל, "מי זה הילד המהבול הזה? מי הביא אותו"? תיקו והולכים לפנדלים. פנדל לכל קבוצה. הרגשתי שאני חייב לפצות את הקבוצה ולעצור את הפנדל. לא עצרתי והשחקן של קבוצתי מחמיץ והפסדנו. יורדים מהמגרש. כתפיים שמוטות, קללות נזרקות לאוויר. מישהו אומר שם, "חרא שוער" וידעתי שאין טעם להישאר. שושן פורים הרגיש לי תשעה באב. ישבתי מחוץ למגרש והחלפתי את נעליי הפומה בנעליי הגלי ויצאתי מהפארק והלכתי לתחנה המרכזית. במקום האנייה שהביאה אותי חיכה אוטובוס מפויח. האוטובוס עלה על כביש אספלט סדוק במקצת עם קווי הפרדה לבנים מהוהים. מבעד לחלון האוטובוס ראיתי משאיות סמיטרלייר מפלסות דרכן בכבדות לעבר יעד לא ידוע. רכבים ובתוכם אנשים עצבניים ממהרים לשוב לביתם מעוד יום עבודה שוחק. אופנועים רועשים המנסים לתמרן ונצמדים לאוטובוס בחוסר זהירות, עורבים מעופפים ומשמיעים קול של מכונת פקס שהתקלקלה. עצמתי עיניים וניסיתי לדמיין עולם שבו אני רגוע וטוב לי. כלום, ריק, לא מצליח להתרכז בדבר. פוקח עיניים ורואה איך האוטובוס יוצא מהעיר עם הבניינים הגבוהים ומגיע אל השכונה עם דירות השיכון ומגרש האספלט שבו שיחקו שערים קטנים. ירדתי בתחנה וכל הדרך הביתה התפללתי שלא אפגוש אף אדם מהשכונה. תפילתי לא נענתה ופגשתי מספר ילדים שהלכו למגרש האספלט ושאלו אותי אם אני רוצה להצטרף ואיפה הייתי כל היום ומה בשקית הנעליים שהחזקתי ביד. עניתי שנסעתי לבקר את דוד שלי בעכו ולדוד שלי יש חנות לנעלי ספורט והוא נתן לי מתנה, נעלי כדורגל מקצועיות של חברת פומה. כולם רצו לראות את הפלא. פתחתי את השקית והתגאיתי. "שופו איזה נעליים. אלה נעליים שמשחקים איתם באירופה. דוד שלי הזהיר אותי שאם אני אשחק איתן על אספלט הן יהרסו וצריך לשחק איתן רק על דשא". אחד הילדים אמר שהנעליים יפות אבל אין מגרש דשא בשכונה ומה אני אעשה איתן. רציתי לענות שכדי להגיע לדשא צריך בסך הכל לעלות על האוטובוס אבל עניתי, "כשמקבלים מתנה אומרים יפה תודה". בלילה סיפרתי לאחי על פארק צמרות שסביבו בניינים כמו בסרטים שרואים על ניו יורק. על דשא ירוק ושמים כחולים. אחי הסתכל עלי, חייך מעט. - אתה רעב? נשארו שניצלים. - כן, מתאים לי שניצל אבל אין לי כח. אני מבואס. - אני אביא לך בסנדוויץ'. אתה רוצה? - כן ותמרח לי סחוג ותשים לי גם עגבנייה. - בסדר, עד שיגיע הסנדוויץ', מערכת הכנת למחר? - לא. - אז תכין, יש מחר בית ספר.
לשמור על הילדים גם כשנפרדים
הילה עציוני קליפר
עורכת דין עובדת סוציאלית מגשרת ויועצת זוגית
הילדים לפני הכל: איך להיפרד בדרך שתשמור על המשפחה שלכם: כשהחלטתם להיפרד, המחשבה הראשונה שעלתה היא על הילדים, נכון? אותם רגעים קשים, בהם אתם יושבים יחד אחרי יום ארוך, נושאים עיניים זה אל זו ויודעים שהרגע לקבל החלטה כואבת הגיע. “מה יהיה עם הילדים?” היא שאלה שמלווה אתכם ללא הרף. איך תספרו להם, איך תוודאו שהם ירגישו אהובים, שהם יהיו בסדר? אני מכירה את המחשבות הללו היטב. כמגשרת, עורכת דין בתחום דיני המשפחה ועובדת סוציאלית, אני פוגשת הורים בדיוק כמוכם מדי יום. הורים שברור להם שילדיהם הם הדבר החשוב ביותר בעולם. הם רוצים לעשות את המעשה הנכון, אבל לא בטוחים מהי הדרך הנכונה ביותר להבטיח להם את הטוב ביותר. "עוד לא סיפרנו לילדים…" כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה. פעמים רבות הוא נאמר בלחישה, כאילו עצם אמירתו בקול הופכת אותו לאמיתי. הדאגה נראית בעיניים, הפחד ניכר. אני רואה את הלבטים - איך להסביר לילדים? איך לוודא שזה לא יהיה רגע טראומטי? אבל זה לא חייב להיות כך. באמצעות גישור מקצועי, אפשר להפוך את התהליך הזה למסע של תקשורת וכבוד, אפילו בנסיבות לא פשוטות. שני מסעות, דרך אחת – לשים את הילדים במרכז אחד הדברים הראשונים שאני אומרת לזוגות שבוחרים להגיע לגישור הוא שההחלטה לבחור בטובת הילדים כבר מעידה על כך שהם בדרך הנכונה. תהליך הפרידה הוא מסע מורכב, אבל יש בו שני צדדים שמשתלבים יחד: הצד הרגשי: החשש מהבדידות, מההסתגלות לחיים חדשים, הדאגה לעתיד הכלכלי והשאלה איך להסתדר מחוץ למסגרת המשפחתית. לצד זה עולות שאלות כמו איך להתמודד עם הפרידה מחלק מימי השבוע, מהחגים ומהשבתות עם הילדים. הצד הפרקטי: איך ואיפה יגורו הילדים, איך ייראו הביקורים, כיצד תתחלק האחריות ההורית, מי ייקח אותם לבית הספר, וכיצד תחולק האחריות הכספית. למרות שהשאלות האלה נראות כבדות מנשוא, לא צריכים להתמודד איתן לבד. גישור מציע מסלול שמעמיד את הילדים במרכז, מתוך הבנה שהפרידה לא אמורה לגרוע מהזכות שלהם לשני הורים פעילים ואוהבים. למה דווקא גישור? תארו לכם שני מסלולים שונים לגמרי: המסלול המשפטי המסורתי: אתם נכנסים למערכת המשפט. כל צד נלחם להוכיח שהוא ההורה ה"טוב יותר" כתבי טענות עפים לכל עבר, עורכי דין מנהלים את המאבק, אך המחיר כבד: ילדים שנקרעים בין בתים, גשרים שנשרפים, מילים קשות שאי אפשר למחוק, המשפחה המורחבת נאלצת “לבחור צד”, וכל אירוע משפחתי הופך לשדה מוקשים. התקשורת בין ההורים, ברגעים שדורשים שיתוף פעולה כמו מחלה של הילד או אסיפת הורים, נפגעת כי השיח נעשה דרך עורכי הדין. המסלול הגישורי: במקום להילחם, נכנסים לחדר שבו המגשר מקשיב ומכוון. במקום שופט שמכריע בגורלכם, מתמקדים בעתיד ובפתרונות. וההבדל? הוא מהותי: דיאלוג סביב צרכי הילדים, יצירת תקשורת הורית בריאה, שמירה על כבוד הדדי, ובניית מסגרת בה ההורים נשארים משמעותיים ופעילים. בגישור, ההתאמה לצרכים המיוחדים של המשפחה נשמרת, וכל אחד שומר על קשרים עם משפחתו המורחבת. מחיר העימות – לאן זה מוביל? כעורכת דין למשפחה, ראיתי איך מלחמה משפטית גובה מחיר שלא ניתן לאמוד בכסף או בזמן. מדובר במצבים שמותירים חותם גם הרבה אחרי שהמשפט נגמר. למשל, חגיגת בר מצווה שצריך לחלק לשני אירועים נפרדים, חתונה שבה הכלה חייבת לתמרן בין הורים נצים, נכדים שלא מבינים למה סבא וסבתא אף פעם לא נפגשים, ולפעמים גם ניכור הורי – מצב בו הילדים חווים מתח ולחץ נפשי בין שני צדדים שנלחמים עליהם במקום עבורם. השיטה האחרת – שמירת התא המשפחתי בגישור, המטרה היא לא רק לסיים זוגיות, אלא לבנות מחדש מסגרת משפחתית המותאמת לעידן החדש. המשפחה לא “מתפרקת” – היא מתעצבת אחרת. לומדים איך לתקשר כהורים גם כשלא תמיד מסכימים, מבינים איך לשתף פעולה בהחלטות קריטיות על הילדים, יוצרים מסורות משפחתיות חדשות שעובדות לכל הצדדים ובעיקר שומרים על סביבה חיובית ובריאה לילדים. הגישור מאפשר להשאיר את התקשורת פתוחה, גם כשהנסיבות משתנות. זה מסייע לא רק להורים, אלא גם לילדים, ומקנה להם תחושת ביטחון בעולם שיכול להיות מלא שינויים. איך בוחרים מגשר נכון? בחירת מגשר היא צעד קריטי. מגשר מתאים ידע ללוות אתכם ברגעים הרגישים ביותר ולהבין את הצרכים המיוחדים שלכם. מגשר טוב ישלב בין עולם המשפט לעולם הרגש, יידע לנהל שיחות קשות אך גם להרגיע כשהעניינים נעשים מתוחים. מגשר מקצועי מבין את הצרכים הייחודיים של הילדים, את השפה המתאימה לכל גיל, ויש לו את הכלים לתת מענה משפטי מקצועי ולסייע בהכלה רגשית בפרידה. "זה יהיה קשה…" נכון, לא מדובר בתהליך קל. יהיו רגעים של בכי, רגעים בהם הכעס גואה, ימים בהם ייראה שהכל מסובך מדי. אבל לצד הקושי, אני רואה גם את הניצחונות הקטנים: את ההורים שמצליחים להסכים על סדרי הראייה של הילדים בחגים, את השיחות הראשונות שמסתיימות בלי כעסים, את החיוך של ילד כשהוא רואה את הוריו מצליחים לשתף פעולה – ואת ההקלה בעיניים כשההורים מבינים שהם יכולים להישאר הורים טובים למרות שאינם בני זוג. המתנה שאתם נותנים לילדים יום אחד, הילדים יסתכלו אחורה ויזכרו איך התמודדתם. הם לא יזכרו את כתבי הטענות או את הפרטים המשפטיים, אלא את הדרך בה התנהלתם, איך הצלחתם לשמור עליהם מוגנים ואהובים בתוך כל השינויים. המתנה הגדולה ביותר שתוכלו לתת להם היא הידיעה שאהבה משפחתית נשמרת בכל מצב, שגם כשדברים משתנים – הם נשארים הכי חשובים לשניכם. הצעד הראשון – פגישת הכרות נכון להתחיל בפגישה ראשונה, בה מדברים על החששות, התקוות, והדרך הטובה ביותר למשפחה שלכם. כל משפחה היא ייחודית, וכל סיפור ראוי ליחס אישי ומקצועי. כי בסופו של דבר, זה לא רק על הפרידה. זה על הדרך שבה תבחרו לכתוב את הפרק הבא בסיפור המשפחתי שלכם.
נגישות בחינוך
חני שטרן מרפאה בעיסוק, מומחית בהתאמות דיור, מורשת טכנולוגיה מסייעת לניידות.
רבים מאתנו עשויים לחשוב שנגישות אינה נוגעת אלינו. אם אין לנו קרוב משפחה עם מוגבלות, אנו עלולים להניח שאין לנו קשר לנושא. אך הרשו לי לחדש לכם, נגישות מסייעת לכולם. לדוגמא: אוזניות מסננות רעשים, המשמשות לעיתים קרובות ילדים על הספקטרום האוטיסטי, יכולות להועיל גם לילדים עם הפרעות קשב וריכוז. הן מסייעות לנטרל רעשי רקע ולהפחית הסחות דעת מהסביבה, ובכך מאפשרת לילדים להתרכז טוב יותר במשימותיהם. נגישות קשורה לכולם. כאשר הכניסה למבנה נגישה, גם הורה עם עגלת תינוק יכול להיכנס בנוחות. גם אדם ש"נתפסו" לו השרירים או סובל מכאבי גב, ייהנה מדרך נגישה. שאינה מחייבת עלייה וירידה במדרגות. הנה שאלה שכדאי לכם לשאול את עצמכם : כאשר יש דרך הכוללת רמפה לצד מדרגות- במה תעדיפו להשתמש? במאמר זה, נתמקד בהנגשה במערכת החינוך. הנגשה, או במילים אחרות התאמה, אינה חייבת להיות מעלית, שירותי נכים או כיתת שמע. הנגשה יכולה לבוא לידי ביטוי בהתאמת דרך הוראת החומר או אופן ההיבחנות . לדוגמא: הקראת מבחנים, תוספת זמן או שימוש בטקסטים מותאמים לרמתו של הילד. נגישות נוגעת כמעט בכל תלמיד ותלמידה. רבים מהתלמידים זקוקים להתאמות באופן בו החומר מועבר אליהם. לעיתים, שינוי פשוט בשיטת ההוראה יכול לעשות את ההבדל- הילד יקלוט את החומר , יבין אותו, או כפי שאומרים " האסימון ייפול". נגישות במערכת החינוך: הכלה, התאמה ושוויון היתרון הגדול של נגישות טמון בכך שהיא מאפשרת חברה פלורליסטית המושתתת על חיים משותפים ושוויון. ילדים עם מוגבלות זוכים לחשיפה מגיל צעיר לחברים מכל גווני האוכלוסייה ומקבלים הזדמנות שווה ללמוד ולהתפתח. הם לומדים להיות חלק בלתי נפרד מהחברה, בעוד שילדים ללא מוגבלות נחשפים למגוון אנושי, מפתחים אמפתיה וסובלנות ולומדים על התמודדויות שונות. החברה כולה מרוויחה כשילדים עם מוגבלות משתלבים בחברה. מהי נגישות בחינוך? נגישות בחינוך מתייחסת לא רק למבנים פיזיים, אלא גם לאופן שבו החומרים נלמדים ונבחנים. נתחיל מהבנת המונח “חינוך מיוחד” ומסגרותיו השונות, שמטרתן לספק התאמות שיאפשרו לכל תלמיד למצות את הפוטנציאל שלו: * מסגרות חינוך ייעודיות לחינוך מיוחד: אלו מוסדות ייחודיים, כמו בתי ספר וגנים לחינוך מיוחד, בהם לומדים רק ילדים עם מוגבלויות. צוותים רב-מקצועיים, הכוללים אנשי חינוך ומומחים פרא-רפואיים, כגון מרפאים בעיסוק וקלינאי תקשורת, מעניקים לילדים תמיכה רחבה ומותאמת. ילדים הלומדים במוסדות רחוקים מביתם זכאים להסעות ייעודיות. * כיתות קטנות במסגרת רגילה: כיתות אלה מיועדות לתלמידים שזקוקים לסביבת למידה אינטימית, עם יחס אישי ותשומת לב מרובה. הן מתאימות לילדים עם לקויות למידה, קשיים רגשיים או צרכים מיוחדים. הכיתות מספקות תמיכה לימודית וחברתית, תוך שילוב הילד בסביבת בני גילו. * חינוך רגיל משולב: תלמידים עם צרכים מיוחדים משתלבים בכיתות רגילות ומקבלים תמיכה נוספת כמו סייעת אישית, שעות הוראה פרטניות, או טיפול רגשי. שילוב זה יוצר סביבה חברתית מגוונת ומאפשר לתלמידים להתפתח לצד בני גילם מבלי ליצור בידול. התהליך לקבלת התאמות כדי להבטיח התאמה מלאה לצורכי הילד, יש לעבור ועדות של משרד החינוך: • ועדת אפיון וזכאות: קובעת את המסגרת המתאימה לילד ואת התמיכות להן הוא זכאי. • ועדת שילוב: מחליטה על התאמות ספציפיות שיסייעו לשילוב מוצלח במסגרת חינוך רגילה. על מנת להגיע לוועדות אלה, יש לערוך לילד הערכה מקיפה הכוללת אבחונים מקצועיים (שמיעה, ראייה וכדומה) ולקבל חוות דעת מהיועצת החינוכית במוסד הלימודים. אילו התאמות נגישות ניתן לבקש? נגישות בחינוך יכולה לכלול התאמות פיזיות, חומרי לימוד מותאמים ושינויים בדרכי ההוראה, כדלקמן: *. נגישות פיזית: כל מוסד חינוכי חייב לכלול דרך נגישה מהחניה לכיתות, שירותי נכים והכנה למעלית. אם יש צורך פרטני, כמו התקנת מעלית או יצירת כיתה אקוסטית, יבוצעו התאמות בהתאם לבקשה. * התאמות בהוראה והיבחנות: התאמות אלו כוללות חומרי לימוד דיגיטליים, תוכנות הקראה, מערכות עזר לשמיעה, תוספת זמן במבחנים ושירותי תמלול. התאמות אלה ניתנות בהתאם לבקשות פרטניות ומותאמות לצורכי הילד. * נגישות לפעילויות חברתיות: על מוסדות חינוך לוודא כי טיולים, הופעות תרבות ופעילויות כיתתיות יהיו נגישות ומותאמות לתלמידים עם מוגבלות. יש להימנע מיצירת בידול או ייחודיות לתלמידים אלה, ולהבטיח שילוב מלא בפעילויות החברתיות לצד חבריהם. חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות חוק זה מחייב את מוסדות החינוך להנגיש את עצמם לתלמידים עם מוגבלות, בכל היבטי החיים בבית הספר. המשמעות היא שמוסדות נדרשים להבטיח השתתפות שוויונית של כל תלמיד, בין אם מדובר במעבדה, ספריה, חצר בית הספר, או טיול שנתי. מעבר לכך, החוק קובע כי אין לגבות תוספת תשלום מהורים עבור התאמות או שירותי נגישות, לרבות הסעות ייעודיות. אם אתם נתקלים בהפרה של החוק, ניתן לפנות לנציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות במשרד המשפטים. מתי ואיך להיערך? כדי לאפשר למוסד החינוך להיערך כראוי, תלמידים עם צרכים מיוחדים זכאים להירשם מראש. חשוב לבדוק עם הרשות המקומית את מועדי ההרשמה (לרוב כשנתיים מראש), כדי לוודא שהמוסד החינוכי יותאם לצורכי הילד בזמן. לסיכום נגישות במערכת החינוך אינה רק זכות של כל תלמיד ותלמידה, אלא גם אבן יסוד בבניית חברה שוויונית ומכילה. יצירת סביבה לימודית מותאמת מאפשרת לכל תלמיד למצות את יכולותיו ולתרום לחברה שוויונית ומשגשגת. כולנו נרוויח מחברה שמעניקה הזדמנויות שוות לכולם, ומבטיחה שכל ילד – עם או בלי מוגבלות – יוכל לצמוח ולהגשים את הפוטנציאל שבו. בברכת שנת לימודים מוצלחת.
קורבנות או מנהיגות - עניין של בחירה
איילת מלמד כהן
מאמנת, מנטורית ומנחה בינ״ל לפיתוח מנהיגות עצמית וניהולית. מומחית איכות בסטארטאפים.
יש לכם פגישה, אתם מחכים למי שאמור לפגוש אתכם, והוא מאחר. אתם ממשיכים לחכות, בודקים את הטלפון אולי שלח הודעה, עוברות עוד כמה דקות, והנה הוא נכנס בדלת, ומתחיל להסביר מדוע איחר. מה לרוב תשמעו אותו אומר? "היו פקקים", ״נתקעתי בפגישה אחרת", "משהו שקשור לילדים", "הרכבת איחרה" או כל הסבר אחר שאומר שמה שקרה לא היה בשליטתו, הרי הוא רק הקורבן כאן, וזאת הסיבה שאיחר. וזה לא רק הוא. כולנו רגילים לענות תשובות כאלו, שהן נכונות אבל הן רק חלק מהתמונה. כל הדברים האלו לא רק קרו לנו, אלא היה לנו חלק פעיל בהם. הזמן בו הגענו תלוי בזמן שבו יצאנו מהבית או מה שבחרנו לעשות כשזמן הפגישה ש"נתקענו בה" הסתיים. התרגלנו לחשוב כך, כי בצורה קצת פרדוקסלית זה גורם לנו להרגיש יותר טוב עם עצמנו, לדעת שהבעיה הייתה במקום אחר ואנחנו, בסך הכל בסדר. זה מרגיע אותנו וגם את אלו שאנחנו מאחרים להם. ביום יום שלנו, אנחנו פוגשים כל הזמן קושי, את המשהו הזה שלא הולך כמו שאנחנו רוצים, מוצר שמתקלקל בדיוק כשאנחנו צריכים אותו, חבר או קולגה בעבודה שמאכזב בהתנהלות שלו, כשאנחנו מאחרים למשהו חשוב או כשמאוד מתאמצים להצליח, ועדיין לא מצליחים. כשמשהו משתבש, והעולם בחוץ לא תואם את הציפיות שלנו, אנחנו מגיבים לסיטואציה דרך תבנית החשיבה, שהכי מאפיינת אותנו - או במיינדסט של "יוצר" או במיינדסט של ״קורבן". מי שדפוס החשיבה הדומיננטי אצלו הוא ״קורבן״ - יספר לעצמו (ולכם) מי האשם במה שקרה, ומהן הנסיבות שבגללן הדבר הלא רצוי הזה קרה או עדיין קורה. לרוב אלו יהיו דברים שגדולים ממנו, לא בשליטתו, שלתפיסתו אין לו מה לעשות איתם, ואין לו יכולת ממש להשפיע עליהם - מזל, גורל, מזג האוויר, המצב הביטחוני, הכלכלי, הפקקים, התרבות הארגונית וכו׳. כשאתם מדברים עם ״קורבן״ על פתרון לאתגר, לבעיה או על מה שקרה, תשמעו שהפתרון לא נמצא אצלו. כלומר, מישהו או משהו אחר צריך להשתנות כדי שהבעיה תיפתר, משום שהוא לא רואה את עצמו כחלק מהבעיה, ולכן גם לא מחשיב את עצמו כחלק מהפתרון שלה. לעומת דפוס ה״קורבן״ יש את מי שרואה עצמו כ״יוצר״ את חייו, הוא מתמקד במה שבשליטתו, במציאות שהוא יכול ליצור או לשנות, לא שאין על מה להתלונן, אלא פשוט זו גישה שלא מקדמת אותו, ולכן - לא משקיע בכך אנרגיה. דפוס חשיבה כזה נובע מההבנה שאנו אחראים על חיינו, ולכן יש לנו יכולת לבחור כיצד להגיב לעולם שמסביבנו, גם כאשר הדברים אינם מתנהלים כפי שציפינו. מי שבוחר להיות ״יוצר״ רואה את עצמו כבעל היכולת להשתנות ולהסתגל, כדי להפיק את המרב בחוויות החיים, גם בדברים הקטנים של היומיום, כמו איחור לפגישה. לעומתו, ה״קורבן״ מטיל את האחריות למה שקורה לו על העולם החיצוני. ״יוצר״ לוקח אחריות ופועל בהתאם. נאמר שהייתם בראיון עבודה, ויצאתם בתחושה לא טובה, ואכן קיבלתם תשובה שלא התקבלתם. המראיין היה לא מקצועי, הרגשתם שהוא פוסל אתכם כבר מההתחלה, מה שהוביל לתחושת פספוס. יש מי שיאמר "לא התקבלתי בגלל המראיין הגרוע", ויש מי שישאל עצמו "במה אני יכול להשתפר?" ו"מה עלי לשנות לפעם הבאה"? בשני המקרים המציאות היא אותה מציאות, אך ההבדל טמון בתפיסה. אף אחד מאתנו אינו רק "קורבן", או רק ״יוצר״, יש בנו הכל, אך לכל אחד יש דפוס דומיננטי שמאפיין אותו. כולנו מכירים אנשים שנמנעים מלקיחת אחריות וגם כאלו שבוחרים להתמקד במה שביכולתם לעשות אל מול הנסיבות. אלו שני סוגי תבניות חשיבה, Mindsets. אף אחד מהן אינה משנה את המציאות האובייקטיבית אלא רק את הדרך בה האדם מגיב אליה. בכל אחד משני תבניות החשיבה, קיימים יתרונות שכל אחד מאתנו מעריך אותם אחרת. ה"קורבן" זוכה תשומת לב ולתמיכה מאחרים (וזה באמת מרגיש טוב!), הוא נשאר באזור הנוחות שלו ובכך נמנע מהסיכון להידחות, ואינו נוטל אחריות כדי להימנע מהקושי בביצוע. בנוסף, הוא מרגיש צודק (והאגו אוהב את זה מאוד!). לעומתו, ה״יוצר״ מאתגר את עצמו, ומניע אותו הדחף ליצור מציאות טובה יותר, הן עבור עצמו והן עבור הסביבתו. בכך הוא מעורר השראה, כיוון שהוא לוקח אחריות על מעשיו ודבריו, ואנשים סביבו סומכים עליו. כשמשהו משתבש, הוא יוזם פעולות שמקדמות פתרון בעיות, ובהתנהלות כזו כולם מרוויחים - האגו, מערכות היחסים שבהן הוא מעורב, וכל ארגון שבו הוא פועל. מכיוון שרובנו לא בוחרים במודע להתנהל כ”קורבנות,” הנה שלוש פעולות שניתן לבצע כדי להתנהל כמנהיגים היוצרים את חיינו: קחו אחריות ובעלות על הבחירות שלכם בין אם אתם אוהבים זאת ובין אם לא, מה שקורה בקריירה, בעסק, ובמערכות היחסים שלכם נובע מהאינטראקציה שלכם עם הסביבה. למה שאתם אומרים ועושים יש השפעה. בחרו אתגר בקריירה או במערכת יחסים כלשהי, ושאלו את עצמכם: מה התרומה שלכם למציאות הלא רצויה הזו? מה עשיתם או לא עשיתם כדי שהיא תתקיים או תימשך? לדוגמה: בחרתי לקום מאוחר, לצאת באיחור לפגישה למרות שידעתי שיש פקקים. הגבירו מודעות כמנהיגי חיינו, עלינו להגביר את המודעות שלנו וללמוד: מה מניע אותנו? מה חשוב לנו במיוחד ואנו מעריכים? מהם המטרות שלנו, ומה בהם נותן לנו השראה ומייצר דרייב ואנרגיה? וגם, מה מוריד אותנו למטה? התמקדו במה שבשליטתכם מול קושי, שיבוש, עיכוב או תחושת חוסר שליטה במשהו שמפריע לכם, שאלו את עצמכם או מישהו שאוהב אתכם: מה אני כן יכול לעשות כדי שמה שחשוב לי יקרה? מנהיגות עצמית היא תנאי לכל סוג של מנהיגות אחרת – בין אם היא ארגונית, עסקית, מדינית, חברתית, חינוכית ועוד. במהותה, היא “מלאכת השפעה והשראה שנובעת מבפנים.” ככזו, היא מחוברת למטרות החיים ולערכים של המנהיג.ה. הביטוי שלה כלפי חוץ יוצר אימפקט חיובי על האדם ועל סביבתו. זה לא משנה אם אתם מנהלים בארגון, עצמאיים, או עוסקים בתפעול חיי היומיום והילדים בבית – כולנו נולדנו עם היכולת להנהיג את חיינו, להתנהל מתוך מודעות, ולבחור כיצד להגיב מול נסיבות חיינו, הן אלו שבחרנו בהן והן אלו שאינן בשליטתנו.
פטאנק לא רק למבוגרים
.jpg)
עזי בירמן
גם באבן יהודה יש מגרשי פטאנק. פטאנק הוא המשחק החברתי ביותר מבין משחקי הכדורת. המשחק הומצא בפרובנס, צרפת, בשנת 1907, משם הופץ לכל הקולוניות שלה, וצבר פופולאריות, התפשט למדינות רבות בעולם, ביניהן, ישראל. מה יש בו, בפטאנק שרבים אוהבים לשחק בו? משחק הפטאנק, משלב טקטיקה, יכולת חשיבה וריכוז, ראייה ויזואלית וקואורדינציה. יתרונו שיכול להיות בכל מקום בעולם שיש עליו שטח אדמה פנוי, לא גדול, שאינו דורש משאבים כספיים ושווה לכל נפש וכיס. התחרות נערכת בין, אחד מול אחד, שניים מול שניים, ושלושה מול שלושה. לכל קבוצה יש בס"ה 6 כדורי ברזל. המגרש מלבני, 12-15 מטרים לאורך ו – 3-4 לרוחב. נעשית הגרלה, איזו קבוצה זורקת כדור פלסטיק קטן, המהווה מטרה, שמו, "קושונה" (בצרפתית – חזרזירון). השחקן שנבחר צריך לזרוק את הקושונה למרחק של 6 - 10 מטרים. עתה צריכים השחקנים להתקרב אל ה"קושונה". מי שמתקרב מקבל נקודה. יש בקבוצה התמחויות, האחד, "מתקרב", כלומר, מי שיודע להתקרב אל הקושונה והאחר, "צולף", מי שמתמחה בצליפה על כדור היריב שהתקרב, פוגע בו, מעיף אותו הצידה או החוצה כדי שהוא יזכה בנקודה. לנצח, צריך 13 נקודות. פטאנק אבן יהודה - האימא של הפטאנק באבן יהודה, זו גולדי, שמעידה על עצמה כי מאז שהגיעה לאבן יהודה אהבה להתנדב בויצו, במועצה, במקהלה (לא סתם, במקהלת רינת) ועוד ועוד היא מציירת ומצלמת ומפסלת, לא נחה. יום אחד הלכה גולדי לסביום ופגשה שם את מנהלת הסביון, אורנה הנגבי, שהכירה אותה מההתנדבויות והפעלתנות שלה, ואז שאלה אותה אורנה: "מה קורה עם הפטאנק?" וגולדי שאלה: "מה זה פטאנק?"... גולדי ביקשה שהות לחשוב ואחרי זמן לא רב חזרה אל אורנה ואמרה לה "אני לוקחת את זה על עצמי". אורנה יחד עם משה מנהל המתנ"ס, פנו אל חברת המתנסים בשאלה מה עושים, איך "מזיזים את העניין". בחברת המתנסים שמחו: "הו, איזה יופי, יש לנו תכנית של יזמות קהילתית, לימודים של כחצי שנה". חלפה חצי שנה ובוגרי ההשתלמות מאבן יהודה הציגו בפני כל חברי המועצה את הנושא שהיה חשוב להם, גולדי הציגה את פרויקט הפטאנק. לפני תשע שנים קרם עור וגידים, פטאנק אבן יהודה, 4 מגרשים קטנים יחסית צמודים לבית ולדמן, זה טוב מפני שצמוד אליו גם גן ציבורי עם פעלתנות של הורים וילדים וגם בית קפה מעולה שסוחב אליו קהל רב. במהלך השנים התחלפו הרבה שחקנים, רק המגרשים נשארו כשהיו, לא סימפטיים. אפשר היה להפוך אותם ליותר ממה שהם מאפשרים. גם תחזוקת בית ולדמן לא תקבל פרסים. אתן דוגמא, בימי הקיץ הצל נעלם בשעה 8:30, מעלות החום, בחודשים יוני-יולי הגיעו לשיא, כך כנראה, יהיה באוגוסט. האימונים בחודשים אלו, בימי שני וחמישי, מתחילים בשעה 18:00 ונמשכים כשעה וחצי. זהו. ביום רביעי הלכתי לבקר חבר. היה ממייסדי הפטאנק באבן יהודה, ג"ש שעבר לעיר ימים. הוא היה מגיע בסדירות לאימונים וזה נמאס לו. מה עשה? החל להפעיל לחץ על עיריית נתניה או שלוחה שלה להקים מגרש פטאנק בעיר ימים. הוא הצליח. המגרש נפתח לפי כחודשיים ויש מה לראות. יש חנייה יש בית תרבות לגיל השלישי - צמוד למגרשים, יש 3 מגרשים, יש תאורה מתאימה ויש, הכי חשוב הצללה. יש עוד מתנה מהטבע, רוח קרירה מנשבת מהים וכלל לא מזיעים. לכן, המגרשים בתפוסה מלאה. אנשים מנתניה והסביבה מזמינים מקום ומגיעים. ואצלנו התאורה מפריעה לשכנה, אין הצללה, אין מי שיטפל במגרשים. לשאלתי, ענתה לי גולדי, "לעיריית נתניה יש כסף, לנו אין". האוכלוסייה באבן יהודה גדלה והולכת, ויש צורך במגרשים נוספים, על כך אומר מנהל חמדה משה בבלפור: " אנחנו פונים בעיקר לגיל השלישי ומכיוון שכך, יש בתוכנית של "חמדה" להרחיב את מספר המגרשים ביישוב , בתכלע'ס (בתכלית, באידיש), באופן עקרוני, היום כאשר מקימים גני שעשועים לילדים, בעיקר וכולי, מגרשי הפטאנק הפכו לחלק אינטגרלי מהמגרש". זהו שילוב מבורך של סבים וסבתות ושל ילדים צעירים ובני משפחתם. אם כך, יש לצעירים מגלשה ונדנדה ולבני הגיל השלישי, יש פטאנק. מתי לדעתך יתחילו להרחיב את המגרשים הנוספים? "אני לא יכול לדבר בשם הרשות (המועצה), אני יודע שראש המועצה הקודם (הררי) דיבר על זה, על פארק נוסף שהולכים להקים באזור שבו תוקם המועצה החדשה, אבל אלה תהליכים שלוקחים זמן, לא מחר, מוחרתיים". נקבעה לי פגישה עם מתן כצמן, אך היא נדחתה לבקשתו, מפני שעדיין הוא לא מכיר את המערכת הזאת. אני חושב שהוא צודק. יש דברים מעיקים יותר באבן יהודה שהם חשובים יותר לכלל האוכלוסייה. עוד בשורה טובה מבשר לנו, משה: "אני יכול להגיד לך שאנחנו בדיוק חושבים לגבי שנה הבאה, כשאנחנו, כמרכז קהילתי, יש לנו קולגות גם בקדימה-צורן, גם בפרדסיה ובעוד כמה מקומות, לנסות לחשוב על שיתוף פעולה בינינו לליגה אזורית של אזור השרון כדי שהקבוצות יוכלו להיפגש, להתחרות". לסיום:המשחק מתאים לכל הגילים, הוא מענפי הספורט הבודדים שמשתתפים בהם גברים ונשים ביחד. אצלנו באבן-יהודה מגרש לא גדול ומפואר, לא מהגדולים, וקבוצה חביבה של שחקנים. יש הרבה צחוקים, חילוקי דעות והתפייסות, הכול ברוח טובה ותמיד יש כיבוד ושמחה. אני אוהב את המשחק הזה. דייני. עזי בירמן, עכשיו סטודנט
נגישות בעידן המודרני
טל נוסל
מורשה נגישות שירות עצמאי בתחום
נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות בשנים האחרונות אנו עדים לתמורה עולמית בהתייחסות החברה לאנשים עם מוגבלויות. מגמה זו משתקפת בשינוי המדיניות כלפי נכים - מחקיקה סוציאלית, המדגישה קבלת זכאות על־פי מבחני נכות, לחקיקת זכויות, המבטאת את עקרונות השוויון, מניעת אפליה וזכויות אדם. מקורותיה של חקיקה זו נטועים במאבקם הפוליטי של ארגוני נכים בארצות הברית, אשר קראו לשוויון זכויות ולהטמעת ערך זה בחקיקה המתייחסת לאוכלוסייה זו. בשנות ה-90 בעקבות המאבק על זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות וחקיקה של חוק הנכים האמריקני 1990 Americans with Disabilities Act- ADA 1 במסגרתו עוגנו זכויותיהם של אנשים עם נכות לנגישות ולהשתתפות בכל מעגלי החיים. חקיקה זו בישרה את תחילתה של מגמה עולמית של חקיקת זכויות לאנשים עם נכויות. לראשונה הוכרו הנכים כקבוצת מיעוט הסובלת מדעות קדומות ואפליה בחברה, ונקבעו תקני נגישות לאומיים עבור תכנון מבנים, מתקנים ומערכות תחבורה. ADA אוסר על אפליה בשל מוגבלות על ידי גופים פרטיים וציבוריים בתחומי המסחר, השירותים, התחבורה והתעסוקה. ה- ADA קבע תקני נגישות לאומיים עבור תכנון מבנים, מתקנים ומערכות תחבורה. חקיקה זו רואה באנשים עם מוגבלויות אנשים שווי זכויות בחברה ובמשפט ומבקשת להיאבק בהדרה, בהפליה ובדיכוי שאנשים עם מוגבלויות חווים על בסיס יומיומי בכל תחומי החיים: בעבודה, במגורים, בחינוך, בתחבורה ציבורית, ביכולת ליהנות מתרבות ופנאי ועוד. אירועי תרבות הם מקור להנאה ולידע ויש בהם עוצמה המעשירה את הרוח, מרוממת את הנפש ויוצקת משמעות לחיי היום-יום; הם מספקים הזדמנות להתפתחות אישית ומאפשרים מפגש עם מגוון בני אדם וחוויה משותפת עימם. מפאת חשיבותם חלה חובה על מארגניהם להנגישם כדי לאפשר לציבור, ובכללו אזרחים ותיקים ואנשים עם מוגבלויות, לממש את זכותם להשתתף באירועי תרבות ובפעילויות תרבות עם כלל הציבור. פעילויות פנאי כיציאה לחוף ים או לבריכה, בילוי והתרגעות בגנים ובפארקים או עיסוק בספורט, מאפשרות מנוחה, הנאה והתפתחות אישית, ונודעת להן חשיבות רבה בשימור הרווחה האישית אל מול לחצי היומיום. לילדים עם מוגבלות, מהוות פעילויות אלה הזדמנות לבלות כשווים עם בני גילם, באמצעות משחק משותף במתקני משחקים ושעשועים וההשתתפות בחוויות המהנות שמקומות אלה מאפשרים. בוגרים עם מוגבלות יכולים למצוא בפעילויות הפנאי מקור להנאה ולהתפתחות והזדמנות לבילוי עם המשפחה. להורה עם מוגבלות, ההנגשה מאפשרת ללוות את ילדו ככל הורה ולהשגיח עליו. האחראים על המקום צריכים לספק את התאמות הנגישות, וכן לוודא את זמינותן ותקינותן. חשוב לדעת כי חלק מהתאמות הנגישות ניתנות לפי בקשת אדם הצריך אותן, ועל כן אתם מוזמנים לבקש את ההתאמות שאתם זקוקים להן מהאחראים על המקום בו נערכת הפעילות או מהמארגנים אותה. במקומות לפעילות פנאי המיועדים לאנשים עם מוגבלות, ניתן לצפות להתאמות נוספות ייחודיות שלא יהיו במקומות אחרים. חשוב לשים לב שאסור לדרוש מאדם להוכיח כי יש לו קושי או מוגבלות כדי לקבל את התאמת הנגישות המבוקשת, ואין לדרוש תשלום בעבורה. פעילות פנאי היא דבר משמעותי לילדים, מתבגרים ובוגרים כאחד, וכוללת את כלל הפעילויות המתקיימות מעבר לשעות הלימודים והתעסוקה. מטרתה להעשיר את עולמם של אנשים עם מוגבלויות, לאפשר ביטוי עצמי ובחירה ולהגביר את האינטראקציה עם החברה. מגוון הפעילויות כולל מסגרות קבועות לשעות אחר הצהריים כגון: במועדוניות, מועדונים חברתיים, חוגים, קייטנות לזמני חופשה, מסגרות הכוללות לינה (נופשונים), אירועים ופעילויות חד פעמיות במרכזים עירוניים, תנועות נוער וככלל היכולת להשתתף באופן פעיל בפעילויות, ולהשתמש בכלל השירותים במרחב הציבורי בשוויון כאחד האדם.