עיתון קהילתי, מקומי וליברלי באבן-יהודה
מנפאוזה זו לא מחלה
זו תופעה פיזיולוגית שיש לה פתרון
ד"ר רונית אלמוג- גינקולוגית בכירה במרכז הרפואי איכילוב
במהלך העשורים האחרונים ,חלו שינויים משמעותיים בתפיסת גיל המעבר ,הן בקרב הקהילה הרפואית והן בקרב הנשים עצמן. אם בעבר נחשב גיל המעבר לתקופה בלתי נמנעת של ירידה באיכות החיים ,הרי שכיום ,בזכות ההתקדמות הרפואית והמודעות הגוברת ,ניתן להתמודד עם התסמינים ולשפר את איכות החיים של נשים רבות . גם בישראל נשים מבינות כיום שמדובר בתהליך טבעי של הגוף ולא במחלה שיש להימנע מלטפל בה . ד”ר רונית אלמוג ,גינקולוגית בכירה במרכז הרפואי איכילוב ,בעלת שתי מרפאות לרפואת נשים וחברה באיגוד הישראלי לרפואת גיל המעבר מסבירה כי פעמים רבות נשים חוות תסמינים אך לא מבינות שמדובר בעצם בגיל המעבר היא מדגישה כי מי שמצליחה להבין את התהליכים ההורמונליים בעודה חווה אותם ,יכולה לעבור את התקופה בצורה משמעותית נוחה יותר .בגיל שבו רבות תוהות אם החום המפתיע שנמשך דקות ספורות שוב ושוב בלילות מלווה אותן ,מציינת אלמוג כי זוהי תופעה פיזיולוגית שניתן למצוא לה פתרון אמיתי. הגדרה רשמית של גיל המעבר היא שנה רצופה ללא וסת ,וגיל הממוצע בעולם המערבי הוא סביב 51. התסמינים הנפוצים כוללים גלי חום, הזעות לילה, הפרעות שינה ,שינויים במצב הרוח, ירידה בחשק המיני, יובש בנרתיק, ולעיתים גם יותר דלקות בדרכי השתן. חלק מהנשים מדווחות על ירידה בזכרון ויכולת לשלוף מילים בטווח הקצר. תסמינים אלו יכולים להשפיע משמעותית על איכות החיים, אך חשוב לדעת שישנם טיפולים יעילים להתמודדות עמם. בנוסף ,לדברי אלמוג ,עוד בתקופת הפרה-מנופאוזה , המאופיינת בווסתות לא סדירות (לפני שהוסת חדלה לחלוטין ) יכולים כבר להופיע תסמיני גיל המעבר . לדברי אלמוג ,לחסר באסטרוגן יש השפעה על כלל מערכות גוף האישה ,ההשפעה היא גם פיזית וגם נפשית ,ומשפיעה על כל היבטי החיים . התסמין השכיח ביותר ,כפי שהוזכר קודם לכן ,שמזוהה כמעט תמיד עם גיל המעבר ,הוא גלי חום ,.למעלה מ%80 מהנשים סובלות מגלי חום ,והמשך הממוצע שלהן הוא כשבע שנים. מטופלות מתארות תחושת חום שמתחילה בבית החזה ועולה דרך הכתפיים ועד בית החזה והפנים, מלווה בזיעה מתארת אלמוג .בעקבות גלי החום, רבות חוות הפרעות שינה :הזעות לילה ,יקיצה באמצע הלילה ,קושי להירדם מחדש ,והמצב הזה עלול לגרום לעייפות מצטברת ולירידה ביכולת התפקוד היומיומית . מעבר לכך נפוצים גם תסמינים שמאופיינים בהשפעה הורמונלית ובתסמינים פסיכולוגיים :כמו דיכדוך ,ירידה בחיוניות, דיכאון קל, חרדות ,שינויים במצב רוח . עם הירידה ברמת האסטרוגן מופיעים גם שינויים פיזיולוגיים נוספים: ירידה בחשק המיני , היובש בנרתיק והדקקות רקמת הנרתיק עלולים לגרום גם לאי-נוחות וכאב בעת קיום יחסים ,מה שמחמיר עוד יותר את הירידה בחשק. .אלמוג מסבירה שגם עור הגוף נהיה דק יותר ופחות גמיש. בגיל המעבר קיימת נטייה להשמנה ביטנית ,והדבר משאיר נשים רבות מתוסכלות מהשינוי במראה ובתחושה .בנוסף ,נשים רבות מתלוננות על ירידה בקשב ,קושי להתרכז בלימודים או בעבודה ותחושת עייפות נפשית שפעמים רבות מתעצמת כשהן חשופות ללחץ מתמשך. . בנוסף עם השנים קיימת ירידה בצפיפות מסת העצם ,שעלולה להתפתח בהמשך לאוסטאופרוזיס ואף עליה בשכיחות מחלות לבביות . חשוב לציין שלא כל התסמינים מופיעים אצל כולן ואין סיבה להילחץ , אולם נשים רבות סובלות וחלקן אף לא מקשרות או מבינות שמדובר בתסמיני גיל המעבר, לכן כה חשוב לעלות את המודעות לכך ולאפשר לנשים לקבל פתרון. הטיפול היעיל ביותר לתסמיני גיל המעבר הינו טיפול הורמונלי, על כך יעידו כל ניירות העמדה בארץ ובחו"ל היות והתסמינים נובעים כתוצאה מחוסר בהורמון אסטרוגן ,אנחנו נותנים בעצם את ההורמון החסר שכ"כ חיוני לגוף .ההתוויה לטיפול היא תסמיני גיל מעבר...קיימים תכשירי אסטרוגן שונים בין אם מדובר בכדורים בבליעה או בתכשירים עוריים, כגון ג'ל למריחה יומיומית, או מדבקה שמחליפים פעמיים בשבוע. נשים שמקבלות טיפול הורמונלי מרגישות הקלה בגלי החום , ישנות טוב יותר, ובד"כ חשות שיפור ניכר, חלקן מתארות שקבלו את חייהן בחזרה. אך מעבר להקלה בתסמינים לטיפול ההורמונלי יש חשיבות ניכרת בשמירה על בריאות הלב והעצם. .אסטרוגן מסייע במניעה של ירידה בצפיפות העצם . כמו כן כאשר אסטרוגן ניתן בחלון ההזדמנויות הנכון לטיפול , קרי הכי סמוך להפסקת הוסת או עד 10 שנים מהפסקתה או מתחת לגיל 60 , לטיפול יהיה אפקט מגן על בריאות הלב . לפני שנותנים טיפול באסטרוגן יש לוודא שאין גורמי סיכון לקרישיות יתר, כגון התקף לב או שבץ מוחי בגיל צעיר במשפחה, היסטוריה מיילדותית של הפלות חוזרות או משקלי לידה נמוכים. במידה וקיים חשש ,תהיה עדיפות למתן אסטרוגן דרך העור ,כלומר ג'ל או מדבקה ,ולא בבליעה ,ובמקרים מסוימים ולא שכיחים תהיה המלצה להימנע מהורמונים . עישון לא מהווה התוויית נגד חד משמעית ,אך מומלץ להפחית בעישון, ובמרבית המקרים במעשנות כבדות תהיה המלצה לטיפול עורי. נקודה נוספת שחייבים לציין היא שלא ניתן לתת אסטרוגן בלבד. על מנת להימנע מהשפעת אסטרוגן על רירית הרחם ,יש להוסיף הורמון נוסף המכונה פרוגסטרון ,שמטרתו למנוע עיבוי של רירית הרחם ושינויים לא תקינים ברירית הרחם .רק נשים שעברו כריתת רחם מסיבה כלשהי (כגון רחם שרירני ,צניחת איברי אגן או סיבה אחרת) יכולות לקבל אסטרוגן בלבד .הפרוגסטרון הוא זה שקשור בעליה קלה בסיכון לסרטן שד ,אך לשמחתי היום קיימים תכשירי פרוגסטרון שנחשבים בטוחים יותר לשד .אופציה נוספת (במקום כדורי פרוגסטרון) היא להתקין התקן תוך רחמי הורמונלי המפריש פרוגסטרון בחלל הרחם .בכל מקרה ,טרם טיפול הורמונלי יש לבצע בדיקת שד וממוגרפיה ולהמשיך מעקב אצל כירורג שד בעת נטילת הטיפול. היסטוריה משפחתית של סרטן שד לא מהווה בהכרח התוויית נגד לטיפול הורמונלי ויש להתייעץ עם הרופא המטפל על הטיפול. ההמלצות הרפואיות לנשים שמקבלות טיפול הורמונלי: מעקב אצל כירורג השד אחת לחצי שנה ,ממוגרפיה – מגיל 50 אחת לשנתיים ,צפיפות עצם – אחת לשנתיים מגיל 60 (או בתדירות גבוהה יותר בנשים בסיכון מוגבר), ובדיקות אחת לשנה אצל רופא הנשים. מה קורה עם נשים שלא יכולות לקבל טיפולים הורמונליים ?כגון נשים שחלו בסרטן שד . בנשים שלא יכולות לקבל טיפול הורמונלי קיימים טיפולים לא הורמונליים .קיימים בשוק מגוון תוספי מזון המבוססים על צמחים כגון קוהוש שחור או פיטואסטרוגנים (צמחים בעלי מבנה דומה לאסטרוגן) .כמו כן קיימות תרופות לא הורמונליות לטיפול בתסמיני גיל המעבר כגון תרופה שמקורה ממיצוי החומר הפעיל של הצמח קוהוש שחור , או תרופה לא הורמונלית ,שעובדת על מנגנון ויסות החום במח , שתי התרופות יכולות להקל על תסמיני גיל המעבר אך כיוון שתרופות אלה אינן מבוססות על הורמונים ,על מנת להקל ולמנוע יובש נרתיקי ושינויים בנרתיק הנגרמים מחסר באסטרוגן כדאי להוסיף טיפול מקומי באסטרוגן לנרתיק בטבליות או קרם. גם תרופות אנטי חרדות כמו ציפרלקס ,אסטו ,ויפקס נחשבות כטיפול שיכול להקל על תסמיני גיל המעבר בנשים שלא יכולות לקבל טיפול הורמונלי. גם טיפול קוגניטיבי התנהגותי ודיקור יכולים לסייע. ישנם סדרת בדיקות שיש לבצע מסבירה ד"ר אלמוג ,טרם פניה לרופא לבדיקה ולייעוץ גיל מעבר , כדאי להשלים בדיקת שד ,בדיקות דם כלליות ובדיקת תפקודי בלוטת תריס .לעיתים ,אך לא בהכרח ,גם ייבדק גם פרופיל הורמונלי (בדיקת דם של הורמונים) .חשוב להקפיד על נטילת ויטמין D לפחות 1000 יח 'ביום לכל אישה בגיל המעבר, כיוון שויטמין D חשוב לשמירה על בריאות העצם. אחת ההמלצות החשובות לנשים אומרת ד"ר אלמוג ,היא מודעות ,היות וגיל המנופאוזה הממוצע הוא 51 ותוחלת החיים הולכת ועולה נשים חיות היום למעלה משליש מחייהן בתקופה הזו .מדובר בנשים בשיא פריחתן שהתסמינים עלולים להשפיע מאוד על איכות חייהן , חשוב שתהיה מודעות ושיח בנושא ושהמודעות תתחיל כבר קודם .הרבה נשים סובלות ולא מודעות בכלל שמדובר בגיל המעבר ,וכמו כן חשוב לדעת שתופעות גיל המעבר יכולות להופיע עוד בתקופת הפרה-מנופאוזה ,כשעדיין יש וסתות ,אך הן לא סדירות. וכי קיימות אפשרויות טיפול שיכולות להקל ולשפר את איכות חייהן בסופו של דבר ,מסכמת ד”ר אלמוג ,מדובר באתגר שדורש מודעות עצמית ,מידע מקיף ,שיחה עם הרופא,ועיקרון אחד שלא ישתנה :גיל המעבר אינו מחלה אלא שלב טבעי שמזמין אופטימיות .מדובר בנשים ,בשיא הפריחה שלהן ,שהסימפטומים אמנם משפיעים על איכות חייהן ,אך הבשורה הטובה היא שלכל אישה ניתן למצוא את החליפה הטיפולית שתתאים לה ביותר שתשפר את איכות חייה . אני מאוד שמחה , אומרת ד"ר אלמוג ,על השיח כל כך חשוב זה ,כאשר כל כך הרבה נשים עד כה סבלו ומיעטו לדבר עליו ,וכולי תקוה שרפואת גיל המעבר תמשיך לפרוץ קדימה ולאפשר לנו איכות חיים טובה יותר גם בשליש השלישי של חיינו.
גיטרה קלאסית עם נשמה
ירון חסון- מורה, מוזיקאי, גיטריסט
מהמסורת התימנית ועד הבמות הגדולות – והיום, באבן יהודה. לאחר קריירה בינלאומית מרשימה שהובילה אותו מאולמות קונצרטים בלונדון ובקורדובה ועד לפסטיבלים ברוסיה ובלגיה, הגיטריסט הקלאסי ירון חסון בחר לאחרונה להשתקע דווקא באבן יהודה – יישוב שקט שבו הצליל זוכה להדהד פנימה ירון חסון מחזיק את הגיטרה כמו מי שמבין את משקלה הרוחני. היא עבורו לא רק כלי נגינה, אלא כלי תרגום. בין מקצבים מהבית לבין סונאטות מהמאה ה־18, בין שירה תימנית שקלט באוזן כילד לבין אולמות קונצרטים באירופה — חסון הוא דוגמה לאמן שמבין שהזהות המוזיקלית איננה נתיב אחד, אלא צומת רחב של השפעות, שכבות וצלילים. הוא נולד בישראל, למשפחה שורשית שמוזיקה הייתה בה לא רק עיסוק אלא דרך חיים. את הצלילים הראשונים ספג לא מאולפן מקצועי, אלא ממסורת חיה – פיוטים, שירים, קולות של בית כנסת, נגינה אינטואיטיבית ועממית. כבר בגיל צעיר נמשך לגיטרה, כלי שלכאורה לא היה חלק טבעי מהמסורת, אך דווקא משום כך פתח בפניו מרחב חדש. דרכה הצליח לחבר בין שני העולמות – זה שאליו נולד וזה שאליו שאף. בגיל הנעורים כבר היה ברור שיש בו משהו אחר. נגינה שמתרגמת רגש ישיר, צליל שמעורר סקרנות אצל מורים ומבקרים. הוא החל להופיע, להשתתף בתחרויות, לנסוע לשיעורים. ואז, בגיל צעיר יחסית, התקבל לקולג’ המלכותי למוזיקה בלונדון — אחד המוסדות היוקרתיים ביותר בעולם בתחום המוזיקה הקלאסית. עבור נער ישראלי ממוצא תימני, זה היה רגע יוצא דופן. אבל גם בלונדון, בין כיתות עם קירות גבוהים ומורים נוקשים, הוא נשאר מחובר לשורשים שלו. לא ניסה לחקות, אלא לבנות לעצמו קול. את התואר בביצוע סיים ב־1988, ובאותה שנה זכה בפרס הראשון בתחרות הגיטרה הארצית. שתי אבני דרך שמיצבו אותו כגיטריסט מוביל בזירה המקומית. לאורך השנים שלאחר מכן הופיע עם תזמורות רבות בישראל: הסימפונית ירושלים, ראשון לציון, הקאמרית הישראלית ועוד. כל אחת מהן העניקה לו במה — אבל הוא, בתורו, העניק להן צבע. היה משהו ייחודי בנוכחות שלו: נגינה שמסוגלת לשלב בין משמעת לבין חמלה, בין רפרוף לבין עוצמה. לאורך הקריירה, חסון לא הסתפק רק במסלולים המקובלים של מבצעים קלאסיים. הוא החל לשלב ביצירתו השפעות מן המוזיקה האתנית והים־תיכונית, מתוך הבנה עמוקה שכוחה של המוזיקה הקלאסית טמון גם ביכולתה להשתנות, להכיל, להתרחב. בשלב זה הקים את “אנסמבל דיוואן” – הרכב ייחודי שמבצע רפרטואר אתני־קלאסי, וחוקר את הקשרים בין מסורת לבין עיבוד. חלק מהעוצמה של חסון נעוצה ביכולת שלו להחזיק זהויות מוזיקליות לכאורה מנוגדות, מבלי לטשטש אף אחת מהן. הוא לא “מערבב” סגנונות – הוא בונה מהם שפה חדשה. גם כשהוא מבצע יצירה בארוקית, אפשר לשמוע דרך הפריטה את ההד של המסורת המזרחית. וגם כשמופיע עם אנסמבל מסורתי – ברור שהדיוק הקלאסי עדיין שם. מעבר לבמות המקומיות, חסון הופיע בפסטיבלים ובקונצרטים ברחבי העולם. קורדובה, ליאז’, ריכנוב, קלוגה – רשימת הערים הולכת ומתארכת. אך גם מחוץ לישראל, חסון מביא איתו תמיד את הזהות התרבותית שלו, ולא מנסה “להיטמע”. נהפוך הוא – הוא משתמש בפלטפורמות בינלאומיות כדי לחשוף קהלים זרים למורשת שעדיין נדחקת לעיתים לשוליים גם בארץ. בין הבמות לבין חדרי החזרות, הוא גם מורה – כזה שמדבר פחות על טכניקה ויותר על הקשבה. תלמידיו, בארץ ובאירופה, מתארים דמות צנועה, מחושבת, עם רגישות גבוהה לפרטים ולתהליך. הוא מקיים סדנאות, כיתות אמן, ומעביר את ההבנה שהגיטרה אינה מטרה אלא אמצעי – לפתיחת לב, לשיחה, להבנה עצמית. בשנת 2010 ביצע לראשונה את הקונצ’רטו “על חומותיך ירושלים”, יצירה שכתב לתזמורת ולגיטרה – מיצג מוזיקלי שמבקש לחבר את המקום, הרוח והצליל. הוא ביצע אותה עם שתי תזמורות בהונגריה, בניצוח המאסטרו שיניה אוזאקי. היצירה הזו מסמלת היטב את דרכו האמנותית: שילוב בין אישי לקולקטיבי, בין מסורת למודרנה, בין ירושלים ללונדון. חסון הקליט עד היום עשרה אלבומים, שהתקבלו בביקורות חיוביות ונוגנו בתחנות רדיו וטלוויזיה בארץ ובעולם. שיתופי פעולה עם קול המוסיקה, במיוחד בניצוחה של חיותה דביר, הפכו חלק מהפס הקול של המוזיקה הקלאסית בישראל. הוא זכה לאורך השנים לפרסים ומלגות, ביניהם פרס אקו”ם למוזיקה קונצרטית ומלגות קרן אמריקה-ישראל לעשר שנים ברציפות. אבל נדמה שהפרס הגדול ביותר הוא ההכרה המתגבשת – שיצירה מוזיקלית גבוהה יכולה לצמוח גם משורש מקומי, שלא כל אמן חייב לשכפל את שפת אירופה כדי להיחשב ל”קלאסי”, ושדווקא דרך השילוב – מתגלה אמת מוזיקלית חדשה. “אני לא מחפש להרשים”, אמר חסון באחד הראיונות. “אני מחפש לדייק”. זו תפיסה לא נפוצה בזירה התרבותית של ימינו, אך ייתכן שדווקא בכך טמון סוד כוחו. הוא אינו רודף אחר פרסום, אלא אחר שלמות פנימית של צליל. ההקשבה שלו – לעצמו, למקור, לקהל – הופכת את הנגינה שלו למשהו שהוא הרבה מעבר לביצוע. ובמובן הזה, ירון חסון הוא לא רק גיטריסט. הוא מספר־סיפורים. רק שבמקום מילים – יש לו מיתרים.
שיווק- טראומה למכירה
יסמין כהן- ילידת המושבה
למעלה מ 600 ימים חלפו מאז השביעי באוקטובר. על הנייר זה הרבה זמן, אבל במונחים של טראומה לאומית קשה לאמוד אם עבר מספיק זמן כדי שיהיה לגיטימי להשתמש במלחמה שעדיין מתרחשת ככלי שיווקי, או ככלי בכלל. האם החוויות הקשות שלנו כעם הן דבר שלגיטימי לעשות בו שימוש למטרות רווח? דבר אחד בטוח: אחרי שהפסיקו ההתנדבויות ההמוניות והתרומות הגדולות, נותרה תופעה אחת יציבה ונראה שהיא רק הולכת ומתגברת – הניצול הציני של טראומה לאומית חיה ובועטת למטרות רווח. בשבוע האחרון ביקרתי במיצג אמנותי ששמו הכיל את המילה “מלחמה”. חשבתי לעצמי כיצד זה מתקשר, באילו נושאים יעסקו, אך לא חשבתי שאגיע למיצג ואגלה שאין כל קשר בין מה שמוצג לבין ענייני המלחמה. אפשר להתווכח האם הרעיון שמאחוריו מחאתי או לא, אך דבר אחד ודאי – הוא מפעיל רגש. הפעלת רגש היא טריק שיווקי ישן ומוכר. כך גורמים לאנשים לקנות, לדבר, לשים לב. אלא שכאשר חוצים את הגבול – מלהביא כלב חמוד כדי למכור נייר טואלט ועד לטראומה לאומית חיה – משהו בטוב הטעם הולך לאיבוד, ודור שלם לא קונה את המהלך אלא מרגיש שמזלזלים בו בפנים, מבלי להתכוון לבוא לקראתו. כאשר מדובר במעצבת יחידנית בשוק שהוא גם כך הישרדותי, הבעיה כמעט אינה נראית לעין. אבל באותו ערב נזכרתי בפרסומת שבה השתתפתי עבור בנק מוביל, ששיווק – איך לא – הלוואות. הפרסומת המרגשת הציגה בעל עסק שחוזר לעסק שלו בצפון, את הקהילה שסביבו מתרגשת, וקריין שרמנטי שאומר: “שרדת בקרב? עכשיו הזמן לנסות לשרוד בעסק. אנחנו איתך. בוא קח הלוואה”. אין דבר שמעיד יותר על אחדות מאשר דחייה של תשלומים ב־12 חודשים. זו הייתה ההטבה המשמעותית היחידה בקרן, כשהתנאים הנוספים היו קיימים גם בבנקים אחרים, לעיתים אף בתנאים טובים יותר. אבל מה שחשוב באמת הוא פרסומת עם פרזנטור יקר בטלוויזיה, שתשכנע את הציבור כמה עושים עבורו. לו הבנקים באמת היו חווים מצוקה, היינו יכולים לנהל שיחה אחרת לגמרי. אבל דוגמה בולטת היא בנק מזרחי טפחות, השלישי בגודלו בישראל, שסיים את שנת 2024 עם רווח נקי של 5.5 מיליארד שקלים, לעומת 4.9 מיליארד ב־2023 – גידול של 11.1%. התשואה על ההון הגיעה ל־18.5%. הבנק חילק דיבידנד של 522 מיליון שקלים, 40% מרווחי הרבעון – השיעור המירבי האפשרי. מגמה זו חוזרת על עצמה בקרב כלל הבנקים הגדולים. כולם סיימו את 2024, שנת מלחמה מובהקת, כשנה רווחית יותר מקודמתה. אם כך, ברור שהם יכלו לספוג מכות כלכליות ולהישאר במאזן הגיוני. אך העובדה שבתקופה זו הם דווקא נהנים מעלייה משמעותית ברווחים – על חשבון הציבור – מחייבת אותנו לשאול כיצד גרגרנות כלכלית הפכה ללגיטימית ואפילו שגרתית כחלק מהחוויה הישראלית. אנו רואים זאת גם ברשתות המזון, ויותר מכל – באל על. הפרסומת האחרונה של אל על בכיכובו של חנן בן ארי הציגה את החוויה המבעיתה של “להיות ישראלי בחו”ל”. כאילו מצחיקה, אבל בפועל נוגעת ברגש הפחד. אל על לא תעזור כשנהג מונית ישאל אותך “מאיפה אתה”. אז למה זה קשור אליהם? שיתמקדו בשירות שהם מספקים. אך הם בחרו לדבר בשם הישראליות, לשלב ילדים מתרוצצים במטוס, ולהתפאר בקפה שחור. עם כל הכבוד, קהילות יהודיות בתפוצות שרדו במשך דורות בזכות עזרה הדדית, צדקה והלוואות ללא ריבית – לא בזכות קפה שחור. אם רוצים לדבר על היהדות והישראליות שבנו – כדאי להישען על ערכים, לא על קלישאות שיווקיות. ואי אפשר לשכוח את ההטבה למשרתי המילואים, שלא רק שלא הייתה קלה להשגה, אלא שימשה בעיקר ככלי יח”צ לתדמית הצולעת של אל על. תקפו את החברה כבר חודשים – ובצדק. המחירים הגבוהים, הקמפיינים הנוצצים, ההבטחות הריקות. קמפיין ענק לפני כארבעה חודשים בכל מדיה אפשרית – על הטבה למשרתי מילואים מעל 100 ימים – הסתיים באתר שקרס ברגע ההשקה. ההטבה הוגבלה ל־25 אלף איש בלבד, והדרך לקבל אותה דרשה ישיבה ממושכת מול מסך. כמה משרתי מילואים נמצאים במשרד עם קליטה וזמן פנוי לחכות שעות על האתר? ברור לכולנו מי כן – ומי לא. המהלך כולו היה ניסיון נואש לשיפור תדמיתי, וכשהביקורת גברה, החברה הגדילה את היקף ההטבה. זה קרה רק לאחר שכשלון המהלך זעק מכל עבר. בשירות הצבאי שלי הייתי ג’ובניקית, ולכן איני יכולה לדמיין מה מרגיש מי שחווה קרב, כשחברת תקשורת כמו הוט משדרת פרסומת המדמה סצנת מלחמה – כאילו זו לגיטימית. זו אינה סצנה מסרט. אלו חיי אדם, חיים שהשתנו לנצח. לא רק שהחברות האלו מנצלות כל הזדמנות לחזק את המעמד המונופוליסטי שלהן על רקע ממשלה לא מתפקדת, הן גם מנסות לבסס את עצמן כ”הכי ישראליות שיש” – גרסה עכשווית ל”רצחת וגם ירשת”. הן העלו מחירים שוב ושוב, תוך כדי שיווק אגרסיבי ומניפולטיבי. אבל להיות “הכי ישראלי שיש” זה לא לנשום אוויר פסגות כשכולם נחנקים למטה. זה לצאת מגדרך בשביל האחים שלך. היחידים שמצאתי לנכון לציין לחיוב הם מפעל הפיס. מרגעי הלחימה הראשונים הם החזירו כסף לקהילה – בשיקום נפשי וכלכלי לחיילים, תמיכה במועצות האזוריות, מלגות לימודים, ועוד. לא טלית שכולה תכלת, אך בהחלט גישה אחרת. זהו השינוי שאנחנו צריכים לראות. זה לא רק צורם לראות את המילה “מלחמה” נזרקת בקלות דעת– זה מקומם לראות כיצד חברות ענק עושות שימוש מחושב ברגש הלאומי כדי לתעל רווחים, תוך שהן מציגות עצמן כחלק מאיתנו, בעודן למעשה מפליגות לבדן. מה אפשר לעשות? לפתח עין ביקורתית, לשאול כל פעם מחדש: מה החברה הזו עשתה עבורנו, כעם, לא באירוע חד-פעמי – אלא בעקביות? אם אין תשובה מספקת, אין חובה לצרוך ממנה. יש בנקים קטנים יותר, יש חברות תעופה אחרות, לא צריך לפעול מרגש. כי אם הם לא הולכים איתנו באמת יד .ביד – אין פה שום דבר מרגש.
נגישות- הקרב שאחרי הקרב
טל נוסל
מורשה נגישות שירות עצמאי בתחום
דמיינו חייל משוחרר, פצוע, צועד על קביים אל המכולת השכונתית כדי לקנות לחם. הוא מגלה שישראל של 2025 עדיין לא ערוכה לצרכים שלו. מדרגה בודדת, מחסום פשוט, הופכים את הכניסה לאתגר יומיומי. הוא מתקשר לנציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, אך מופנה חזרה לעירייה. לעירייה אין סמכות, לנציבות אין יכולת אכיפה, ומה שנשאר לו הוא לשקול תביעה אזרחית — ובינתיים, אולי גם לממן עורך דין מכספו. הרפורמה ברישוי עסקים, שהוצגה כתיקון מבריק לחוק בשנים 2021–2022, נולדה מתוך רצון להקל על בעלי עסקים קטנים ולהפחית ביורוקרטיה. אך בפועל, תיקון 34 לחוק רישוי עסקים יצר ואקום באכיפה. עסקים רבים, בעיקר קטנים — חנויות נוחות, מספרות, סטודיואים קטנים — קיבלו פטור מהצורך בהליך רישוי מלא. במקום זאת, די בתצהיר עצמי של הבעלים. אפילו בתי אוכל עד 50 מ”ר נהנים מהקלות דומות. מהרגע שבו הרישיון הפך לתצהיר — נעלמה הידית של העירייה, נעלמה הרמפה. רישיון? אין. אכיפה? אין. עסקים ממשיכים לפעול, אך איש אינו בודק את הנגישות שבהם. דוח סטטיסטי של משרד הפנים לשנת 2022 הגדיר 31,917 עסקים טעוני רישוי שפועלים בלי רישיון כלל. מדובר בכרבע מהעסקים המדווחים בארץ — פקח עירוני לא פגש אותם אפילו פעם אחת. נציבות השוויון, שהייתה אמורה לפקח על תחום הנגישות, מפעילה פחות מעשרים מפקחים לכיסוי ארצי של כ-600 אלף עסקים ושירותים ציבוריים. בדיון בוועדת העבודה והרווחה בכנסת, הודו הגורמים כולם: מדובר במשימה גדולה, אך הכוח האנושי דל. כך הופך אדם עם מוגבלות לנתבע במקום לנפגע. המסלול הביורוקרטי ברור וכואב: לעסק אין רישיון? לעירייה אין סמכות לבדוק נגישות. נציבות השוויון מפנה למשרד הפנים. משרד הפנים ממליץ לפתוח תיק בבית המשפט. התובע, בכיסא הגלגלים, צריך לשלם אגרות, להמתין חודשים, ולממן מאבק משפטי — על זכותו להיכנס לעסק כמו כל אזרח אחר. כך הופכת האחריות הציבורית לפרטית, והמאבק הלאומי למאבק אישי. גם ארגוני הנגישות מסכימים שכוונת הרפורמה הייתה טובה — אך מגדירים אותה כפצצה מתקתקת. ברגע שהוחלף רישיון בתצהיר עצמי חד-פעמי, הפיקוח נעלם. התוצאה: עסק נפתח גם אם קיימת בו מדרגה לא חוקית, והתלונה מגיעה רק אחרי שהמערכת כבר תקועה. תוכנית הבנייה אושרה, הדלת נפתחה — אך הנגישות נותרה מאחור. במסמכי עמדה של ארגוני נגישות כבר מגובשות דרישות ברורות: להחזיר את בדיקת הנגישות להליך רישוי העסקים, גם לעסקים “פטורים” כמו מכולת. להעניק הנחה בארנונה לעסקים מונגשים — ולהטיל קנס או תמריץ שלילי על מי שאינו מונגש. להקים קרן סיוע לעסקים קטנים בפריפריה לצורכי הנגשה, כדי שלא רק רשתות גדולות יעמדו בסטנדרט. ולבסוף, לעגן את הצעדים הללו בחקיקה ולהקצות להם תקציבים. המציאות הנוכחית מגלה שאין אפילו מוקד חירום ממשלתי אחד שאליו יכול לפנות אזרח שנתקל במכשול פיזי בלב שכונת מגוריו. הרישיון התקפל למנגנון ביורוקרטי מרומז, נציבות השוויון חסרת סמכות ומשאבים, ומשרד הפנים מפנה להליך אזרחי. כל אחד לעצמו — בלי כתובת אחת ברורה. הקרב על הנגישות הוא מדד ליכולת של מדינה לאכוף זכות בסיסית. מדרגה בכניסה לחנות איננה “בעיה של נכים” — היא בעיה של כולנו. כל עוד עסקים קטנים ייפתחו על בסיס חתימה ולא על בסיס ביקורת פיזית, הקרב יישאר בידיו של מי שכבר נפצע. הפתרון נמצא בשלושה ברגים: להחזיר את סמכות הרישוי לעיריות ולתגמל אותן כלכלית; לצייד את נציבות השוויון בכוח אדם הולם; ולהבטיח שכל דלת תיפתח – לא תיסגר – גם למי שבא על קביים, רק כדי לקנות לחם.
פנתר משיכון ב' גוף ראשון
איציק חדד - סופר, סוחר, צורף ומורה.
היה לי חלום. רציתי לשחק כדורגל בפארק. הבעיה שבשיכון שאני גר בו אין פארק. מה שיש זה שערים קטנים. משטח אספלט, שתי אבנים במרחק של כמטר ועשרים סנטימטר, שלוש על שלוש ויאללה. אני רציתי יותר. שמש צהובה, שמים כחולים, דשא ירוק, נעלי פקקים של פומה וכדור של אדידס. הכדור מגיע אלי, אני מלהטט ועובר שחקן ועוד שחקן ועוד שחקן ואז את השוער ומגלגל בנונשאלנט את הכדור לרשת סטייל אלי אוחנה. לאחר שהייתי מבקיע הייתי מרים אצבע, מחייך בצניעות כאילו אומר, "הכל מן אללה. אני רק הצינור". סיפרתי את החלום לחברים בשיכון, ניסיתי להלהיב אותם. אבל הם לא רצו יותר. "איזה פארק ואיזה נעלי פקקים. הכי טוב בשכונה. ליברפול באנגליה שיכון ב' בישראל". אח שלי שגדול ממני בשנתיים גם הוא לא רצה. " מה פארק? עזוב אותך נו. אמא הכינה שניצלים, כל שניצל בגודל של הראש שלך ואתה מדבר איתי על פארק". בימי שישי עבדתי בשליחויות פרחים ובפורים קיבלתי דמי פורים ולמחרת בשושן פורים ידעתי בדיוק מה אני צריך לעשות. עליתי על קו האוטובוס שיוצא מחוץ לשכונה לעיר. במשך הנסיעה הסתכלתי בחלון וראיתי כיצד האוטובוס חולף על פני השיכונים בשכונה ויוצא ממנה. מרגע שיצא, האוטובוס נעשה לאנייה, הכביש לאוקיאנוס ואני למרקו פולו היוצא לתור אחר יבשות נעלמות. מסיפון האנייה ראיתי משאיות סמיטרלייר שהפכו לאניות גדולות ועצומות, רכבים לסירות מפרש, אופנועים לדולפינים מקפצים בירכתיים, עורבים לשחפים ולפתע, צעקתי לרב החובל, "יבשה"!!! רב החובל עגן בנמל וירדתי מהאנייה רועד מהתרגשות היישר לתחנה המרכזית. ניגשתי לחנות ספורט שראיתי כדי לרכוש נעלי פקקים של פומה. מדדתי את הנעליים, קיפצתי במקום, הרגשתי אלי אוחנה ואז המוכר נקב במחיר. רוקנתי על הדלפק את כל מה שהיה לי והיו חסרים לי 120 שקלים. הסתכלתי על המוכר בתחינה, עוד שניה אני מתחיל באמירת סליחות ומוכר הנעליים לא שעה לתחינתי והציע נעליים זולות יותר. שתקתי והנהנתי בצער. לבסוף אמר, "תראה בויה, 50 שקל אני סופג אבל אתה צריך להביא עוד 70". יצאתי מהחנות וחשבתי מאיפה אני מביא עוד 70 שקל. נזכרתי שלפני איזה שנה הייתי בתחנה המרכזית ואשה בשנות ה30 לחייה, לבושה בשמלה ומטפחת צבעונית מעטרת את ראשה נגשה אל התחנה שבה עמדתי. היא אמרה שהיא צריכה להגיע לצפת ונתקעה ללא כסף והילדים שלה מחכים לה בבית. נתתי לה 5 שקלים וכך עשו מספר אנשים בתחנה. היו כאלה גם נתנו לה שטרות של 20. אחר כך עקבתי אחריה וראיתי אותה מתרחקת כ50 מטרים והולכת לתחנה אחרת ומספרת להם סיפור וגם שם ראיתי אנשים מכניסים יד לכיס ומרעיפים עליה מטבעות ושטרות. הבנתי שלצפת היא לא תגיע אף פעם. נכנסתי לתחנה המרכזית, ניגשתי לתחנה אקראית, הכנתי סיפור על שבו אני צריך להגיע לעכו לאזכרה של אבא שלי ובדיוק הארנק הלך לי לאיבוד. עמדתי בתחנה, בלעתי רוק, אמרתי, "סליחה, אולי אתם יכולים לעזור לי". משהי שאלה אותי מה אני צריך והתחלתי להתבלבל ולגמגם והתביישתי והלכתי משם. התיישבתי על ספסל, עצמתי עיניים ודמיינתי עצמי עם נעלי הפומה, מכדרר במגרש דשא, שחקן יריב ניגש לחטוף את הכדור ואני מטעה כאילו הולך לימין ואז חותך לשמאל ועובר את השחקן. התרגיל מזכה אותי בתשואות ואז ניגש אליו עוד שחקן יריב ואני עושה הטעיה הפוכה, כאילו הולך לשמאל ואז חותך לימין, עובר את השחקן ומחצי מגרש משחרר בעיטה אימתנית שהולכת ישר לחיבורים של שער היריבה. מעוצמת הבעיטה השוער לא זז והקהל בטרוף ואני על דשא ירוק, מניף אצבע לעבר שמיים כחולים. פקחתי עיניים, קמתי מהספסל והלכתי אל מוכר הנעליים. "אין לי 70 שקל אבל אני חרוץ. תן לי לעבוד אצלך בחנות תמורת ה70 שקל". המוכר בחן אותי, פתח מגירה והוציא משם כמות גדולה של פליירים. "תקשיב בויה, אני אעבוד אתך באמונה. אתה הולך לכל הבניינים פה בסביבה ושם להם את הפליירים בתיבות הדואר". במשך 3 שעות חילקתי את הפליירים, חזרתי לחנות, נתתי לו את הכסף, נעלתי את הנעליים וקיפצתי בהן בהנאה. את נעליי הגלי שאיתן הגעתי הנחתי בשקית הניילון של נעלי הפומה ושאלתי את בעל החנות אם הוא יודע איך מגיעים לפארק צמרות. בעל החנות הנחה אותי ולאחר 20 דקות, עברתי בין בניינים רבי קומות, חציתי את הכביש ונכנס בשערי הפארק. ראיתי מספר מגרשים בהן קבוצות משחקות בניהן. ידעתי עוד מהשכונה שלא מכניסים סתם ככה שחקן שבא מבחוץ. הגעתי למגרש בו שחקני הקבוצות נראו בני גילי והתחלתי לצפות במשחק. הם שיחקו שבע על שבע עם שערים כמעט חוקיים ממש כמו בגול סטאר. ראיתי שממתינה בחוץ קבוצה להיכנס וחסרים שם שני שחקנים. הייתי צריך ליצור קשר, להבליט את עצמי כדי שישימו לב אלי. למזלי הכדור יצא מהמגרש ועף לעברי. "היי ילד עשה טובה, תביא את הכדור". החזרתי בבעיטה יפה וזכיתי מצד שחקני המגרש ל"תודה אחי". עמדתי שם בידיעה שיש סיכוי שיעוף לשם שוב כדור ואכן זה מה שקרה. שוב החזרתי בבעיטה מסובבת ושוב זכיתי לתודה וקיפצתי מעט במקום כאילו עושה חימום לקראת משחק. כל משחק נמשך רבע שעה או שני גולים. המשחק הסתיים והקבוצה שעמדה בחוץ נכנסה. היה חסר להם שני שחקנים אז הם בחרו את השחקן החזק ביותר מהקבוצה המפסידה ופנו אלי. "היי ילד, רוצה לעמוד בשער?" אף אחד לא רוצה לעמוד בשער. תפקיד כפוי טובה ששמור לשחקנים שאינם מטיבים לשחק. למרות זאת רציתי בטח שרציתי. ככה יוצרים קשר. ידעתי שאם ננצח יהיו מבסוטים עלי ואחר כך יש סיכוי טוב שיחליפו אותי בשער. חשבתי שלעמוד בשער הייתי יכול גם יחף ואני נועל נעליי פומה ואם רק יתנו לי הזדמנות יראו איזה שחקן גדול הגיע לפארק. המשחק הלך טוב. דפקתי שתי עצירות גדולות שזיכו אותי למחיאות כפיים וקריאות מצד שחקני הקבוצה, "טוב שוער, טוב". "יש שוער בשער ינעאל העולם". "וואלק אתה פנתר". הקבוצה שלי הובילה אחד אפס. הכדור הגיע אלי ומישהו מהקבוצה בחוץ שממתינה לתורה צעק, "דקה לסיום". הבנתי שהמשחק עומד להסתיים ועברה בי מחשבה שבגלל שאני חדש ודפקתי שתי עצירות גדולות אז ישאירו אותו שוב בשער. אני לא קניתי נעליים והגעתי לפה כדי לעמוד בשער. הרגשתי שאני חייב לתת תרגיל יפה ומרשים. משהו בקטנה שיבינו שיש כאן חלוץ מבוזבז. הכדור מגיע אלי ובמקום לקחת את הכדור בידיים ולהעביר זמן עד לסיום, עצרתי את הכדור ברגל והתקדמתי מעט. ניגש אלי שחקן מהקבוצה היריבה, הטעיתי כאילו הולך לימין אבל חותך לשמאל ועברתי אותו. התרגיל זיכה אותי במחיאות כפיים מהיושבים מחוץ למגרש דבר שהכניס בי אדרנלין והחלטתי לעבור את גם את השחקן השני שהגיע אלי בריצה. הטעיה לשמאל, חיתוך לימין ואז לשחרר בעיטה מחצי מגרש ישר לחיבורים ולא לשכוח להניף את האצבע. אבל שלא כמו הראשון, השני לא אוכל את ההטעיה וחוטף את הכדור ומוסר לראשון אותו עברתי קודם שמגלגל את הכדור לשער בזלזול ומניף אצבע לשמיים. עשר שניות לסיום הקבוצה היריבה צוהלת והקבוצה שלי מסתכלת עלי בתימהון. מישהו שואל, "מי זה הילד המהבול הזה? מי הביא אותו"? תיקו והולכים לפנדלים. פנדל לכל קבוצה. הרגשתי שאני חייב לפצות את הקבוצה ולעצור את הפנדל. לא עצרתי והשחקן של קבוצתי מחמיץ והפסדנו. יורדים מהמגרש. כתפיים שמוטות, קללות נזרקות לאוויר. מישהו אומר שם, "חרא שוער" וידעתי שאין טעם להישאר. שושן פורים הרגיש לי תשעה באב. ישבתי מחוץ למגרש והחלפתי את נעליי הפומה בנעליי הגלי ויצאתי מהפארק והלכתי לתחנה המרכזית. במקום האנייה שהביאה אותי חיכה אוטובוס מפויח. האוטובוס עלה על כביש אספלט סדוק במקצת עם קווי הפרדה לבנים מהוהים. מבעד לחלון האוטובוס ראיתי משאיות סמיטרלייר מפלסות דרכן בכבדות לעבר יעד לא ידוע. רכבים ובתוכם אנשים עצבניים ממהרים לשוב לביתם מעוד יום עבודה שוחק. אופנועים רועשים המנסים לתמרן ונצמדים לאוטובוס בחוסר זהירות, עורבים מעופפים ומשמיעים קול של מכונת פקס שהתקלקלה. עצמתי עיניים וניסיתי לדמיין עולם שבו אני רגוע וטוב לי. כלום, ריק, לא מצליח להתרכז בדבר. פוקח עיניים ורואה איך האוטובוס יוצא מהעיר עם הבניינים הגבוהים ומגיע אל השכונה עם דירות השיכון ומגרש האספלט שבו שיחקו שערים קטנים. ירדתי בתחנה וכל הדרך הביתה התפללתי שלא אפגוש אף אדם מהשכונה. תפילתי לא נענתה ופגשתי מספר ילדים שהלכו למגרש האספלט ושאלו אותי אם אני רוצה להצטרף ואיפה הייתי כל היום ומה בשקית הנעליים שהחזקתי ביד. עניתי שנסעתי לבקר את דוד שלי בעכו ולדוד שלי יש חנות לנעלי ספורט והוא נתן לי מתנה, נעלי כדורגל מקצועיות של חברת פומה. כולם רצו לראות את הפלא. פתחתי את השקית והתגאיתי. "שופו איזה נעליים. אלה נעליים שמשחקים איתם באירופה. דוד שלי הזהיר אותי שאם אני אשחק איתן על אספלט הן יהרסו וצריך לשחק איתן רק על דשא". אחד הילדים אמר שהנעליים יפות אבל אין מגרש דשא בשכונה ומה אני אעשה איתן. רציתי לענות שכדי להגיע לדשא צריך בסך הכל לעלות על האוטובוס אבל עניתי, "כשמקבלים מתנה אומרים יפה תודה". בלילה סיפרתי לאחי על פארק צמרות שסביבו בניינים כמו בסרטים שרואים על ניו יורק. על דשא ירוק ושמים כחולים. אחי הסתכל עלי, חייך מעט. - אתה רעב? נשארו שניצלים. - כן, מתאים לי שניצל אבל אין לי כח. אני מבואס. - אני אביא לך בסנדוויץ'. אתה רוצה? - כן ותמרח לי סחוג ותשים לי גם עגבנייה. - בסדר, עד שיגיע הסנדוויץ', מערכת הכנת למחר? - לא. - אז תכין, יש מחר בית ספר.
לשמור על הילדים גם כשנפרדים
הילה עציוני קליפר
עורכת דין עובדת סוציאלית מגשרת ויועצת זוגית
הילדים לפני הכל: איך להיפרד בדרך שתשמור על המשפחה שלכם: כשהחלטתם להיפרד, המחשבה הראשונה שעלתה היא על הילדים, נכון? אותם רגעים קשים, בהם אתם יושבים יחד אחרי יום ארוך, נושאים עיניים זה אל זו ויודעים שהרגע לקבל החלטה כואבת הגיע. “מה יהיה עם הילדים?” היא שאלה שמלווה אתכם ללא הרף. איך תספרו להם, איך תוודאו שהם ירגישו אהובים, שהם יהיו בסדר? אני מכירה את המחשבות הללו היטב. כמגשרת, עורכת דין בתחום דיני המשפחה ועובדת סוציאלית, אני פוגשת הורים בדיוק כמוכם מדי יום. הורים שברור להם שילדיהם הם הדבר החשוב ביותר בעולם. הם רוצים לעשות את המעשה הנכון, אבל לא בטוחים מהי הדרך הנכונה ביותר להבטיח להם את הטוב ביותר. "עוד לא סיפרנו לילדים…" כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה. פעמים רבות הוא נאמר בלחישה, כאילו עצם אמירתו בקול הופכת אותו לאמיתי. הדאגה נראית בעיניים, הפחד ניכר. אני רואה את הלבטים - איך להסביר לילדים? איך לוודא שזה לא יהיה רגע טראומטי? אבל זה לא חייב להיות כך. באמצעות גישור מקצועי, אפשר להפוך את התהליך הזה למסע של תקשורת וכבוד, אפילו בנסיבות לא פשוטות. שני מסעות, דרך אחת – לשים את הילדים במרכז אחד הדברים הראשונים שאני אומרת לזוגות שבוחרים להגיע לגישור הוא שההחלטה לבחור בטובת הילדים כבר מעידה על כך שהם בדרך הנכונה. תהליך הפרידה הוא מסע מורכב, אבל יש בו שני צדדים שמשתלבים יחד: הצד הרגשי: החשש מהבדידות, מההסתגלות לחיים חדשים, הדאגה לעתיד הכלכלי והשאלה איך להסתדר מחוץ למסגרת המשפחתית. לצד זה עולות שאלות כמו איך להתמודד עם הפרידה מחלק מימי השבוע, מהחגים ומהשבתות עם הילדים. הצד הפרקטי: איך ואיפה יגורו הילדים, איך ייראו הביקורים, כיצד תתחלק האחריות ההורית, מי ייקח אותם לבית הספר, וכיצד תחולק האחריות הכספית. למרות שהשאלות האלה נראות כבדות מנשוא, לא צריכים להתמודד איתן לבד. גישור מציע מסלול שמעמיד את הילדים במרכז, מתוך הבנה שהפרידה לא אמורה לגרוע מהזכות שלהם לשני הורים פעילים ואוהבים. למה דווקא גישור? תארו לכם שני מסלולים שונים לגמרי: המסלול המשפטי המסורתי: אתם נכנסים למערכת המשפט. כל צד נלחם להוכיח שהוא ההורה ה"טוב יותר" כתבי טענות עפים לכל עבר, עורכי דין מנהלים את המאבק, אך המחיר כבד: ילדים שנקרעים בין בתים, גשרים שנשרפים, מילים קשות שאי אפשר למחוק, המשפחה המורחבת נאלצת “לבחור צד”, וכל אירוע משפחתי הופך לשדה מוקשים. התקשורת בין ההורים, ברגעים שדורשים שיתוף פעולה כמו מחלה של הילד או אסיפת הורים, נפגעת כי השיח נעשה דרך עורכי הדין. המסלול הגישורי: במקום להילחם, נכנסים לחדר שבו המגשר מקשיב ומכוון. במקום שופט שמכריע בגורלכם, מתמקדים בעתיד ובפתרונות. וההבדל? הוא מהותי: דיאלוג סביב צרכי הילדים, יצירת תקשורת הורית בריאה, שמירה על כבוד הדדי, ובניית מסגרת בה ההורים נשארים משמעותיים ופעילים. בגישור, ההתאמה לצרכים המיוחדים של המשפחה נשמרת, וכל אחד שומר על קשרים עם משפחתו המורחבת. מחיר העימות – לאן זה מוביל? כעורכת דין למשפחה, ראיתי איך מלחמה משפטית גובה מחיר שלא ניתן לאמוד בכסף או בזמן. מדובר במצבים שמותירים חותם גם הרבה אחרי שהמשפט נגמר. למשל, חגיגת בר מצווה שצריך לחלק לשני אירועים נפרדים, חתונה שבה הכלה חייבת לתמרן בין הורים נצים, נכדים שלא מבינים למה סבא וסבתא אף פעם לא נפגשים, ולפעמים גם ניכור הורי – מצב בו הילדים חווים מתח ולחץ נפשי בין שני צדדים שנלחמים עליהם במקום עבורם. השיטה האחרת – שמירת התא המשפחתי בגישור, המטרה היא לא רק לסיים זוגיות, אלא לבנות מחדש מסגרת משפחתית המותאמת לעידן החדש. המשפחה לא “מתפרקת” – היא מתעצבת אחרת. לומדים איך לתקשר כהורים גם כשלא תמיד מסכימים, מבינים איך לשתף פעולה בהחלטות קריטיות על הילדים, יוצרים מסורות משפחתיות חדשות שעובדות לכל הצדדים ובעיקר שומרים על סביבה חיובית ובריאה לילדים. הגישור מאפשר להשאיר את התקשורת פתוחה, גם כשהנסיבות משתנות. זה מסייע לא רק להורים, אלא גם לילדים, ומקנה להם תחושת ביטחון בעולם שיכול להיות מלא שינויים. איך בוחרים מגשר נכון? בחירת מגשר היא צעד קריטי. מגשר מתאים ידע ללוות אתכם ברגעים הרגישים ביותר ולהבין את הצרכים המיוחדים שלכם. מגשר טוב ישלב בין עולם המשפט לעולם הרגש, יידע לנהל שיחות קשות אך גם להרגיע כשהעניינים נעשים מתוחים. מגשר מקצועי מבין את הצרכים הייחודיים של הילדים, את השפה המתאימה לכל גיל, ויש לו את הכלים לתת מענה משפטי מקצועי ולסייע בהכלה רגשית בפרידה. "זה יהיה קשה…" נכון, לא מדובר בתהליך קל. יהיו רגעים של בכי, רגעים בהם הכעס גואה, ימים בהם ייראה שהכל מסובך מדי. אבל לצד הקושי, אני רואה גם את הניצחונות הקטנים: את ההורים שמצליחים להסכים על סדרי הראייה של הילדים בחגים, את השיחות הראשונות שמסתיימות בלי כעסים, את החיוך של ילד כשהוא רואה את הוריו מצליחים לשתף פעולה – ואת ההקלה בעיניים כשההורים מבינים שהם יכולים להישאר הורים טובים למרות שאינם בני זוג. המתנה שאתם נותנים לילדים יום אחד, הילדים יסתכלו אחורה ויזכרו איך התמודדתם. הם לא יזכרו את כתבי הטענות או את הפרטים המשפטיים, אלא את הדרך בה התנהלתם, איך הצלחתם לשמור עליהם מוגנים ואהובים בתוך כל השינויים. המתנה הגדולה ביותר שתוכלו לתת להם היא הידיעה שאהבה משפחתית נשמרת בכל מצב, שגם כשדברים משתנים – הם נשארים הכי חשובים לשניכם. הצעד הראשון – פגישת הכרות נכון להתחיל בפגישה ראשונה, בה מדברים על החששות, התקוות, והדרך הטובה ביותר למשפחה שלכם. כל משפחה היא ייחודית, וכל סיפור ראוי ליחס אישי ומקצועי. כי בסופו של דבר, זה לא רק על הפרידה. זה על הדרך שבה תבחרו לכתוב את הפרק הבא בסיפור המשפחתי שלכם.
נגישות בחינוך
חני שטרן מרפאה בעיסוק, מומחית בהתאמות דיור, מורשת טכנולוגיה מסייעת לניידות.
רבים מאתנו עשויים לחשוב שנגישות אינה נוגעת אלינו. אם אין לנו קרוב משפחה עם מוגבלות, אנו עלולים להניח שאין לנו קשר לנושא. אך הרשו לי לחדש לכם, נגישות מסייעת לכולם. לדוגמא: אוזניות מסננות רעשים, המשמשות לעיתים קרובות ילדים על הספקטרום האוטיסטי, יכולות להועיל גם לילדים עם הפרעות קשב וריכוז. הן מסייעות לנטרל רעשי רקע ולהפחית הסחות דעת מהסביבה, ובכך מאפשרת לילדים להתרכז טוב יותר במשימותיהם. נגישות קשורה לכולם. כאשר הכניסה למבנה נגישה, גם הורה עם עגלת תינוק יכול להיכנס בנוחות. גם אדם ש"נתפסו" לו השרירים או סובל מכאבי גב, ייהנה מדרך נגישה. שאינה מחייבת עלייה וירידה במדרגות. הנה שאלה שכדאי לכם לשאול את עצמכם : כאשר יש דרך הכוללת רמפה לצד מדרגות- במה תעדיפו להשתמש? במאמר זה, נתמקד בהנגשה במערכת החינוך. הנגשה, או במילים אחרות התאמה, אינה חייבת להיות מעלית, שירותי נכים או כיתת שמע. הנגשה יכולה לבוא לידי ביטוי בהתאמת דרך הוראת החומר או אופן ההיבחנות . לדוגמא: הקראת מבחנים, תוספת זמן או שימוש בטקסטים מותאמים לרמתו של הילד. נגישות נוגעת כמעט בכל תלמיד ותלמידה. רבים מהתלמידים זקוקים להתאמות באופן בו החומר מועבר אליהם. לעיתים, שינוי פשוט בשיטת ההוראה יכול לעשות את ההבדל- הילד יקלוט את החומר , יבין אותו, או כפי שאומרים " האסימון ייפול". נגישות במערכת החינוך: הכלה, התאמה ושוויון היתרון הגדול של נגישות טמון בכך שהיא מאפשרת חברה פלורליסטית המושתתת על חיים משותפים ושוויון. ילדים עם מוגבלות זוכים לחשיפה מגיל צעיר לחברים מכל גווני האוכלוסייה ומקבלים הזדמנות שווה ללמוד ולהתפתח. הם לומדים להיות חלק בלתי נפרד מהחברה, בעוד שילדים ללא מוגבלות נחשפים למגוון אנושי, מפתחים אמפתיה וסובלנות ולומדים על התמודדויות שונות. החברה כולה מרוויחה כשילדים עם מוגבלות משתלבים בחברה. מהי נגישות בחינוך? נגישות בחינוך מתייחסת לא רק למבנים פיזיים, אלא גם לאופן שבו החומרים נלמדים ונבחנים. נתחיל מהבנת המונח “חינוך מיוחד” ומסגרותיו השונות, שמטרתן לספק התאמות שיאפשרו לכל תלמיד למצות את הפוטנציאל שלו: * מסגרות חינוך ייעודיות לחינוך מיוחד: אלו מוסדות ייחודיים, כמו בתי ספר וגנים לחינוך מיוחד, בהם לומדים רק ילדים עם מוגבלויות. צוותים רב-מקצועיים, הכוללים אנשי חינוך ומומחים פרא-רפואיים, כגון מרפאים בעיסוק וקלינאי תקשורת, מעניקים לילדים תמיכה רחבה ומותאמת. ילדים הלומדים במוסדות רחוקים מביתם זכאים להסעות ייעודיות. * כיתות קטנות במסגרת רגילה: כיתות אלה מיועדות לתלמידים שזקוקים לסביבת למידה אינטימית, עם יחס אישי ותשומת לב מרובה. הן מתאימות לילדים עם לקויות למידה, קשיים רגשיים או צרכים מיוחדים. הכיתות מספקות תמיכה לימודית וחברתית, תוך שילוב הילד בסביבת בני גילו. * חינוך רגיל משולב: תלמידים עם צרכים מיוחדים משתלבים בכיתות רגילות ומקבלים תמיכה נוספת כמו סייעת אישית, שעות הוראה פרטניות, או טיפול רגשי. שילוב זה יוצר סביבה חברתית מגוונת ומאפשר לתלמידים להתפתח לצד בני גילם מבלי ליצור בידול. התהליך לקבלת התאמות כדי להבטיח התאמה מלאה לצורכי הילד, יש לעבור ועדות של משרד החינוך: • ועדת אפיון וזכאות: קובעת את המסגרת המתאימה לילד ואת התמיכות להן הוא זכאי. • ועדת שילוב: מחליטה על התאמות ספציפיות שיסייעו לשילוב מוצלח במסגרת חינוך רגילה. על מנת להגיע לוועדות אלה, יש לערוך לילד הערכה מקיפה הכוללת אבחונים מקצועיים (שמיעה, ראייה וכדומה) ולקבל חוות דעת מהיועצת החינוכית במוסד הלימודים. אילו התאמות נגישות ניתן לבקש? נגישות בחינוך יכולה לכלול התאמות פיזיות, חומרי לימוד מותאמים ושינויים בדרכי ההוראה, כדלקמן: *. נגישות פיזית: כל מוסד חינוכי חייב לכלול דרך נגישה מהחניה לכיתות, שירותי נכים והכנה למעלית. אם יש צורך פרטני, כמו התקנת מעלית או יצירת כיתה אקוסטית, יבוצעו התאמות בהתאם לבקשה. * התאמות בהוראה והיבחנות: התאמות אלו כוללות חומרי לימוד דיגיטליים, תוכנות הקראה, מערכות עזר לשמיעה, תוספת זמן במבחנים ושירותי תמלול. התאמות אלה ניתנות בהתאם לבקשות פרטניות ומותאמות לצורכי הילד. * נגישות לפעילויות חברתיות: על מוסדות חינוך לוודא כי טיולים, הופעות תרבות ופעילויות כיתתיות יהיו נגישות ומותאמות לתלמידים עם מוגבלות. יש להימנע מיצירת בידול או ייחודיות לתלמידים אלה, ולהבטיח שילוב מלא בפעילויות החברתיות לצד חבריהם. חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות חוק זה מחייב את מוסדות החינוך להנגיש את עצמם לתלמידים עם מוגבלות, בכל היבטי החיים בבית הספר. המשמעות היא שמוסדות נדרשים להבטיח השתתפות שוויונית של כל תלמיד, בין אם מדובר במעבדה, ספריה, חצר בית הספר, או טיול שנתי. מעבר לכך, החוק קובע כי אין לגבות תוספת תשלום מהורים עבור התאמות או שירותי נגישות, לרבות הסעות ייעודיות. אם אתם נתקלים בהפרה של החוק, ניתן לפנות לנציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות במשרד המשפטים. מתי ואיך להיערך? כדי לאפשר למוסד החינוך להיערך כראוי, תלמידים עם צרכים מיוחדים זכאים להירשם מראש. חשוב לבדוק עם הרשות המקומית את מועדי ההרשמה (לרוב כשנתיים מראש), כדי לוודא שהמוסד החינוכי יותאם לצורכי הילד בזמן. לסיכום נגישות במערכת החינוך אינה רק זכות של כל תלמיד ותלמידה, אלא גם אבן יסוד בבניית חברה שוויונית ומכילה. יצירת סביבה לימודית מותאמת מאפשרת לכל תלמיד למצות את יכולותיו ולתרום לחברה שוויונית ומשגשגת. כולנו נרוויח מחברה שמעניקה הזדמנויות שוות לכולם, ומבטיחה שכל ילד – עם או בלי מוגבלות – יוכל לצמוח ולהגשים את הפוטנציאל שבו. בברכת שנת לימודים מוצלחת.
קורבנות או מנהיגות - עניין של בחירה
איילת מלמד כהן
מאמנת, מנטורית ומנחה בינ״ל לפיתוח מנהיגות עצמית וניהולית. מומחית איכות בסטארטאפים.
יש לכם פגישה, אתם מחכים למי שאמור לפגוש אתכם, והוא מאחר. אתם ממשיכים לחכות, בודקים את הטלפון אולי שלח הודעה, עוברות עוד כמה דקות, והנה הוא נכנס בדלת, ומתחיל להסביר מדוע איחר. מה לרוב תשמעו אותו אומר? "היו פקקים", ״נתקעתי בפגישה אחרת", "משהו שקשור לילדים", "הרכבת איחרה" או כל הסבר אחר שאומר שמה שקרה לא היה בשליטתו, הרי הוא רק הקורבן כאן, וזאת הסיבה שאיחר. וזה לא רק הוא. כולנו רגילים לענות תשובות כאלו, שהן נכונות אבל הן רק חלק מהתמונה. כל הדברים האלו לא רק קרו לנו, אלא היה לנו חלק פעיל בהם. הזמן בו הגענו תלוי בזמן שבו יצאנו מהבית או מה שבחרנו לעשות כשזמן הפגישה ש"נתקענו בה" הסתיים. התרגלנו לחשוב כך, כי בצורה קצת פרדוקסלית זה גורם לנו להרגיש יותר טוב עם עצמנו, לדעת שהבעיה הייתה במקום אחר ואנחנו, בסך הכל בסדר. זה מרגיע אותנו וגם את אלו שאנחנו מאחרים להם. ביום יום שלנו, אנחנו פוגשים כל הזמן קושי, את המשהו הזה שלא הולך כמו שאנחנו רוצים, מוצר שמתקלקל בדיוק כשאנחנו צריכים אותו, חבר או קולגה בעבודה שמאכזב בהתנהלות שלו, כשאנחנו מאחרים למשהו חשוב או כשמאוד מתאמצים להצליח, ועדיין לא מצליחים. כשמשהו משתבש, והעולם בחוץ לא תואם את הציפיות שלנו, אנחנו מגיבים לסיטואציה דרך תבנית החשיבה, שהכי מאפיינת אותנו - או במיינדסט של "יוצר" או במיינדסט של ״קורבן". מי שדפוס החשיבה הדומיננטי אצלו הוא ״קורבן״ - יספר לעצמו (ולכם) מי האשם במה שקרה, ומהן הנסיבות שבגללן הדבר הלא רצוי הזה קרה או עדיין קורה. לרוב אלו יהיו דברים שגדולים ממנו, לא בשליטתו, שלתפיסתו אין לו מה לעשות איתם, ואין לו יכולת ממש להשפיע עליהם - מזל, גורל, מזג האוויר, המצב הביטחוני, הכלכלי, הפקקים, התרבות הארגונית וכו׳. כשאתם מדברים עם ״קורבן״ על פתרון לאתגר, לבעיה או על מה שקרה, תשמעו שהפתרון לא נמצא אצלו. כלומר, מישהו או משהו אחר צריך להשתנות כדי שהבעיה תיפתר, משום שהוא לא רואה את עצמו כחלק מהבעיה, ולכן גם לא מחשיב את עצמו כחלק מהפתרון שלה. לעומת דפוס ה״קורבן״ יש את מי שרואה עצמו כ״יוצר״ את חייו, הוא מתמקד במה שבשליטתו, במציאות שהוא יכול ליצור או לשנות, לא שאין על מה להתלונן, אלא פשוט זו גישה שלא מקדמת אותו, ולכן - לא משקיע בכך אנרגיה. דפוס חשיבה כזה נובע מההבנה שאנו אחראים על חיינו, ולכן יש לנו יכולת לבחור כיצד להגיב לעולם שמסביבנו, גם כאשר הדברים אינם מתנהלים כפי שציפינו. מי שבוחר להיות ״יוצר״ רואה את עצמו כבעל היכולת להשתנות ולהסתגל, כדי להפיק את המרב בחוויות החיים, גם בדברים הקטנים של היומיום, כמו איחור לפגישה. לעומתו, ה״קורבן״ מטיל את האחריות למה שקורה לו על העולם החיצוני. ״יוצר״ לוקח אחריות ופועל בהתאם. נאמר שהייתם בראיון עבודה, ויצאתם בתחושה לא טובה, ואכן קיבלתם תשובה שלא התקבלתם. המראיין היה לא מקצועי, הרגשתם שהוא פוסל אתכם כבר מההתחלה, מה שהוביל לתחושת פספוס. יש מי שיאמר "לא התקבלתי בגלל המראיין הגרוע", ויש מי שישאל עצמו "במה אני יכול להשתפר?" ו"מה עלי לשנות לפעם הבאה"? בשני המקרים המציאות היא אותה מציאות, אך ההבדל טמון בתפיסה. אף אחד מאתנו אינו רק "קורבן", או רק ״יוצר״, יש בנו הכל, אך לכל אחד יש דפוס דומיננטי שמאפיין אותו. כולנו מכירים אנשים שנמנעים מלקיחת אחריות וגם כאלו שבוחרים להתמקד במה שביכולתם לעשות אל מול הנסיבות. אלו שני סוגי תבניות חשיבה, Mindsets. אף אחד מהן אינה משנה את המציאות האובייקטיבית אלא רק את הדרך בה האדם מגיב אליה. בכל אחד משני תבניות החשיבה, קיימים יתרונות שכל אחד מאתנו מעריך אותם אחרת. ה"קורבן" זוכה תשומת לב ולתמיכה מאחרים (וזה באמת מרגיש טוב!), הוא נשאר באזור הנוחות שלו ובכך נמנע מהסיכון להידחות, ואינו נוטל אחריות כדי להימנע מהקושי בביצוע. בנוסף, הוא מרגיש צודק (והאגו אוהב את זה מאוד!). לעומתו, ה״יוצר״ מאתגר את עצמו, ומניע אותו הדחף ליצור מציאות טובה יותר, הן עבור עצמו והן עבור הסביבתו. בכך הוא מעורר השראה, כיוון שהוא לוקח אחריות על מעשיו ודבריו, ואנשים סביבו סומכים עליו. כשמשהו משתבש, הוא יוזם פעולות שמקדמות פתרון בעיות, ובהתנהלות כזו כולם מרוויחים - האגו, מערכות היחסים שבהן הוא מעורב, וכל ארגון שבו הוא פועל. מכיוון שרובנו לא בוחרים במודע להתנהל כ”קורבנות,” הנה שלוש פעולות שניתן לבצע כדי להתנהל כמנהיגים היוצרים את חיינו: קחו אחריות ובעלות על הבחירות שלכם בין אם אתם אוהבים זאת ובין אם לא, מה שקורה בקריירה, בעסק, ובמערכות היחסים שלכם נובע מהאינטראקציה שלכם עם הסביבה. למה שאתם אומרים ועושים יש השפעה. בחרו אתגר בקריירה או במערכת יחסים כלשהי, ושאלו את עצמכם: מה התרומה שלכם למציאות הלא רצויה הזו? מה עשיתם או לא עשיתם כדי שהיא תתקיים או תימשך? לדוגמה: בחרתי לקום מאוחר, לצאת באיחור לפגישה למרות שידעתי שיש פקקים. הגבירו מודעות כמנהיגי חיינו, עלינו להגביר את המודעות שלנו וללמוד: מה מניע אותנו? מה חשוב לנו במיוחד ואנו מעריכים? מהם המטרות שלנו, ומה בהם נותן לנו השראה ומייצר דרייב ואנרגיה? וגם, מה מוריד אותנו למטה? התמקדו במה שבשליטתכם מול קושי, שיבוש, עיכוב או תחושת חוסר שליטה במשהו שמפריע לכם, שאלו את עצמכם או מישהו שאוהב אתכם: מה אני כן יכול לעשות כדי שמה שחשוב לי יקרה? מנהיגות עצמית היא תנאי לכל סוג של מנהיגות אחרת – בין אם היא ארגונית, עסקית, מדינית, חברתית, חינוכית ועוד. במהותה, היא “מלאכת השפעה והשראה שנובעת מבפנים.” ככזו, היא מחוברת למטרות החיים ולערכים של המנהיג.ה. הביטוי שלה כלפי חוץ יוצר אימפקט חיובי על האדם ועל סביבתו. זה לא משנה אם אתם מנהלים בארגון, עצמאיים, או עוסקים בתפעול חיי היומיום והילדים בבית – כולנו נולדנו עם היכולת להנהיג את חיינו, להתנהל מתוך מודעות, ולבחור כיצד להגיב מול נסיבות חיינו, הן אלו שבחרנו בהן והן אלו שאינן בשליטתנו.
פטאנק לא רק למבוגרים
.jpg)
עזי בירמן
גם באבן יהודה יש מגרשי פטאנק. פטאנק הוא המשחק החברתי ביותר מבין משחקי הכדורת. המשחק הומצא בפרובנס, צרפת, בשנת 1907, משם הופץ לכל הקולוניות שלה, וצבר פופולאריות, התפשט למדינות רבות בעולם, ביניהן, ישראל. מה יש בו, בפטאנק שרבים אוהבים לשחק בו? משחק הפטאנק, משלב טקטיקה, יכולת חשיבה וריכוז, ראייה ויזואלית וקואורדינציה. יתרונו שיכול להיות בכל מקום בעולם שיש עליו שטח אדמה פנוי, לא גדול, שאינו דורש משאבים כספיים ושווה לכל נפש וכיס. התחרות נערכת בין, אחד מול אחד, שניים מול שניים, ושלושה מול שלושה. לכל קבוצה יש בס"ה 6 כדורי ברזל. המגרש מלבני, 12-15 מטרים לאורך ו – 3-4 לרוחב. נעשית הגרלה, איזו קבוצה זורקת כדור פלסטיק קטן, המהווה מטרה, שמו, "קושונה" (בצרפתית – חזרזירון). השחקן שנבחר צריך לזרוק את הקושונה למרחק של 6 - 10 מטרים. עתה צריכים השחקנים להתקרב אל ה"קושונה". מי שמתקרב מקבל נקודה. יש בקבוצה התמחויות, האחד, "מתקרב", כלומר, מי שיודע להתקרב אל הקושונה והאחר, "צולף", מי שמתמחה בצליפה על כדור היריב שהתקרב, פוגע בו, מעיף אותו הצידה או החוצה כדי שהוא יזכה בנקודה. לנצח, צריך 13 נקודות. פטאנק אבן יהודה - האימא של הפטאנק באבן יהודה, זו גולדי, שמעידה על עצמה כי מאז שהגיעה לאבן יהודה אהבה להתנדב בויצו, במועצה, במקהלה (לא סתם, במקהלת רינת) ועוד ועוד היא מציירת ומצלמת ומפסלת, לא נחה. יום אחד הלכה גולדי לסביום ופגשה שם את מנהלת הסביון, אורנה הנגבי, שהכירה אותה מההתנדבויות והפעלתנות שלה, ואז שאלה אותה אורנה: "מה קורה עם הפטאנק?" וגולדי שאלה: "מה זה פטאנק?"... גולדי ביקשה שהות לחשוב ואחרי זמן לא רב חזרה אל אורנה ואמרה לה "אני לוקחת את זה על עצמי". אורנה יחד עם משה מנהל המתנ"ס, פנו אל חברת המתנסים בשאלה מה עושים, איך "מזיזים את העניין". בחברת המתנסים שמחו: "הו, איזה יופי, יש לנו תכנית של יזמות קהילתית, לימודים של כחצי שנה". חלפה חצי שנה ובוגרי ההשתלמות מאבן יהודה הציגו בפני כל חברי המועצה את הנושא שהיה חשוב להם, גולדי הציגה את פרויקט הפטאנק. לפני תשע שנים קרם עור וגידים, פטאנק אבן יהודה, 4 מגרשים קטנים יחסית צמודים לבית ולדמן, זה טוב מפני שצמוד אליו גם גן ציבורי עם פעלתנות של הורים וילדים וגם בית קפה מעולה שסוחב אליו קהל רב. במהלך השנים התחלפו הרבה שחקנים, רק המגרשים נשארו כשהיו, לא סימפטיים. אפשר היה להפוך אותם ליותר ממה שהם מאפשרים. גם תחזוקת בית ולדמן לא תקבל פרסים. אתן דוגמא, בימי הקיץ הצל נעלם בשעה 8:30, מעלות החום, בחודשים יוני-יולי הגיעו לשיא, כך כנראה, יהיה באוגוסט. האימונים בחודשים אלו, בימי שני וחמישי, מתחילים בשעה 18:00 ונמשכים כשעה וחצי. זהו. ביום רביעי הלכתי לבקר חבר. היה ממייסדי הפטאנק באבן יהודה, ג"ש שעבר לעיר ימים. הוא היה מגיע בסדירות לאימונים וזה נמאס לו. מה עשה? החל להפעיל לחץ על עיריית נתניה או שלוחה שלה להקים מגרש פטאנק בעיר ימים. הוא הצליח. המגרש נפתח לפי כחודשיים ויש מה לראות. יש חנייה יש בית תרבות לגיל השלישי - צמוד למגרשים, יש 3 מגרשים, יש תאורה מתאימה ויש, הכי חשוב הצללה. יש עוד מתנה מהטבע, רוח קרירה מנשבת מהים וכלל לא מזיעים. לכן, המגרשים בתפוסה מלאה. אנשים מנתניה והסביבה מזמינים מקום ומגיעים. ואצלנו התאורה מפריעה לשכנה, אין הצללה, אין מי שיטפל במגרשים. לשאלתי, ענתה לי גולדי, "לעיריית נתניה יש כסף, לנו אין". האוכלוסייה באבן יהודה גדלה והולכת, ויש צורך במגרשים נוספים, על כך אומר מנהל חמדה משה בבלפור: " אנחנו פונים בעיקר לגיל השלישי ומכיוון שכך, יש בתוכנית של "חמדה" להרחיב את מספר המגרשים ביישוב , בתכלע'ס (בתכלית, באידיש), באופן עקרוני, היום כאשר מקימים גני שעשועים לילדים, בעיקר וכולי, מגרשי הפטאנק הפכו לחלק אינטגרלי מהמגרש". זהו שילוב מבורך של סבים וסבתות ושל ילדים צעירים ובני משפחתם. אם כך, יש לצעירים מגלשה ונדנדה ולבני הגיל השלישי, יש פטאנק. מתי לדעתך יתחילו להרחיב את המגרשים הנוספים? "אני לא יכול לדבר בשם הרשות (המועצה), אני יודע שראש המועצה הקודם (הררי) דיבר על זה, על פארק נוסף שהולכים להקים באזור שבו תוקם המועצה החדשה, אבל אלה תהליכים שלוקחים זמן, לא מחר, מוחרתיים". נקבעה לי פגישה עם מתן כצמן, אך היא נדחתה לבקשתו, מפני שעדיין הוא לא מכיר את המערכת הזאת. אני חושב שהוא צודק. יש דברים מעיקים יותר באבן יהודה שהם חשובים יותר לכלל האוכלוסייה. עוד בשורה טובה מבשר לנו, משה: "אני יכול להגיד לך שאנחנו בדיוק חושבים לגבי שנה הבאה, כשאנחנו, כמרכז קהילתי, יש לנו קולגות גם בקדימה-צורן, גם בפרדסיה ובעוד כמה מקומות, לנסות לחשוב על שיתוף פעולה בינינו לליגה אזורית של אזור השרון כדי שהקבוצות יוכלו להיפגש, להתחרות". לסיום:המשחק מתאים לכל הגילים, הוא מענפי הספורט הבודדים שמשתתפים בהם גברים ונשים ביחד. אצלנו באבן-יהודה מגרש לא גדול ומפואר, לא מהגדולים, וקבוצה חביבה של שחקנים. יש הרבה צחוקים, חילוקי דעות והתפייסות, הכול ברוח טובה ותמיד יש כיבוד ושמחה. אני אוהב את המשחק הזה. דייני. עזי בירמן, עכשיו סטודנט
נגישות בעידן המודרני
טל נוסל
מורשה נגישות שירות עצמאי בתחום
נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות בשנים האחרונות אנו עדים לתמורה עולמית בהתייחסות החברה לאנשים עם מוגבלויות. מגמה זו משתקפת בשינוי המדיניות כלפי נכים - מחקיקה סוציאלית, המדגישה קבלת זכאות על־פי מבחני נכות, לחקיקת זכויות, המבטאת את עקרונות השוויון, מניעת אפליה וזכויות אדם. מקורותיה של חקיקה זו נטועים במאבקם הפוליטי של ארגוני נכים בארצות הברית, אשר קראו לשוויון זכויות ולהטמעת ערך זה בחקיקה המתייחסת לאוכלוסייה זו. בשנות ה-90 בעקבות המאבק על זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות וחקיקה של חוק הנכים האמריקני 1990 Americans with Disabilities Act- ADA 1 במסגרתו עוגנו זכויותיהם של אנשים עם נכות לנגישות ולהשתתפות בכל מעגלי החיים. חקיקה זו בישרה את תחילתה של מגמה עולמית של חקיקת זכויות לאנשים עם נכויות. לראשונה הוכרו הנכים כקבוצת מיעוט הסובלת מדעות קדומות ואפליה בחברה, ונקבעו תקני נגישות לאומיים עבור תכנון מבנים, מתקנים ומערכות תחבורה. ADA אוסר על אפליה בשל מוגבלות על ידי גופים פרטיים וציבוריים בתחומי המסחר, השירותים, התחבורה והתעסוקה. ה- ADA קבע תקני נגישות לאומיים עבור תכנון מבנים, מתקנים ומערכות תחבורה. חקיקה זו רואה באנשים עם מוגבלויות אנשים שווי זכויות בחברה ובמשפט ומבקשת להיאבק בהדרה, בהפליה ובדיכוי שאנשים עם מוגבלויות חווים על בסיס יומיומי בכל תחומי החיים: בעבודה, במגורים, בחינוך, בתחבורה ציבורית, ביכולת ליהנות מתרבות ופנאי ועוד. אירועי תרבות הם מקור להנאה ולידע ויש בהם עוצמה המעשירה את הרוח, מרוממת את הנפש ויוצקת משמעות לחיי היום-יום; הם מספקים הזדמנות להתפתחות אישית ומאפשרים מפגש עם מגוון בני אדם וחוויה משותפת עימם. מפאת חשיבותם חלה חובה על מארגניהם להנגישם כדי לאפשר לציבור, ובכללו אזרחים ותיקים ואנשים עם מוגבלויות, לממש את זכותם להשתתף באירועי תרבות ובפעילויות תרבות עם כלל הציבור. פעילויות פנאי כיציאה לחוף ים או לבריכה, בילוי והתרגעות בגנים ובפארקים או עיסוק בספורט, מאפשרות מנוחה, הנאה והתפתחות אישית, ונודעת להן חשיבות רבה בשימור הרווחה האישית אל מול לחצי היומיום. לילדים עם מוגבלות, מהוות פעילויות אלה הזדמנות לבלות כשווים עם בני גילם, באמצעות משחק משותף במתקני משחקים ושעשועים וההשתתפות בחוויות המהנות שמקומות אלה מאפשרים. בוגרים עם מוגבלות יכולים למצוא בפעילויות הפנאי מקור להנאה ולהתפתחות והזדמנות לבילוי עם המשפחה. להורה עם מוגבלות, ההנגשה מאפשרת ללוות את ילדו ככל הורה ולהשגיח עליו. האחראים על המקום צריכים לספק את התאמות הנגישות, וכן לוודא את זמינותן ותקינותן. חשוב לדעת כי חלק מהתאמות הנגישות ניתנות לפי בקשת אדם הצריך אותן, ועל כן אתם מוזמנים לבקש את ההתאמות שאתם זקוקים להן מהאחראים על המקום בו נערכת הפעילות או מהמארגנים אותה. במקומות לפעילות פנאי המיועדים לאנשים עם מוגבלות, ניתן לצפות להתאמות נוספות ייחודיות שלא יהיו במקומות אחרים. חשוב לשים לב שאסור לדרוש מאדם להוכיח כי יש לו קושי או מוגבלות כדי לקבל את התאמת הנגישות המבוקשת, ואין לדרוש תשלום בעבורה. פעילות פנאי היא דבר משמעותי לילדים, מתבגרים ובוגרים כאחד, וכוללת את כלל הפעילויות המתקיימות מעבר לשעות הלימודים והתעסוקה. מטרתה להעשיר את עולמם של אנשים עם מוגבלויות, לאפשר ביטוי עצמי ובחירה ולהגביר את האינטראקציה עם החברה. מגוון הפעילויות כולל מסגרות קבועות לשעות אחר הצהריים כגון: במועדוניות, מועדונים חברתיים, חוגים, קייטנות לזמני חופשה, מסגרות הכוללות לינה (נופשונים), אירועים ופעילויות חד פעמיות במרכזים עירוניים, תנועות נוער וככלל היכולת להשתתף באופן פעיל בפעילויות, ולהשתמש בכלל השירותים במרחב הציבורי בשוויון כאחד האדם.